מסיבת EXPATS ו... סוף סוף יציאה לדיג

בשבת שלאחר חג המולד (Boxing day), אחה"צ מתוכננת מסיבה של הזרים (EXPATS) בבית החולים. בשבועיים הקודמים התכנסה "וועדת קישוט" בראשות פאולין ו- Jiosese הפיג'יאני לדון בפרטים ובתכנית. צריך להיות נחמד ומשעשע עם תכנית לריקודים ושירים מכל אומה המיוצגת כאן, אוכל ושתיה למכביר וריקודים (אולי).

אבל לפני המסיבה אני שוב מוזמן לארוחת צהריים בחדרם של Soe ו- Wynn. אז מה אם מתוכננת ארוחת חזירים (תרתי משמע) בערב. לאחר הארוחה Soe מקרין לי DVD של שירים בורמזיים על רקע נופי ארצו ועיניו מתכסות בדוק לחלוחית. אין כמו המולדת!

הפיג'יאנים קנו חזיר מקומי ומכינים אותי בשיטת Luvo (או Mumu בפפואה) – מכינים בור באדמה עם אבנים מלוהטות, מכסים את החזיר שנוקה וגולח לתוך הבור עטוף בעלי בננה או קוקוס. הפיג'יאנים גם מוסיפים ל"תנור" קסווה (Cassava - מעין בטטה מוארכת מתקתקה) וטארו (עוד צמח שורש ובעל עלים אכילים). כל זה מושאר למספר שעות ובסיומן יוצא בשר רך וטעים. הנשים השתלטו על המטבח במלון ובישלו תבשילים שונים. אני אביא את הסופגניות של Aggiלקינוח.

בשעה היעודה כמובן שכמעט ולא הגיע איש. זמן נאורו (ופיג'י). רק עם דמדומים מתחילים להתכנס.

הפיג'יאנים מפרקים את החזיר, הנשים הפיג'יאניות חותכות את הקסווה והטארו על מגשים ומנפנפות בעלי קוקוס, בסבלנות אינסופית, כדי לגרש את הזבובים.

אך רצו הגורל ואלוהי נאורו ויש הפסקת חשמל. הערב מתקדם והחשיכה יורדת וחשמל – אין. אז אין מוזיקה ואי אפשר להפגין את הריקודים העממיים בחושך. מספר נרות מייצרים אווירה ויושבים בקבוצות מצומצמות מסביב לבריכת המלון.
אבל לאכול אפשר. ולשתות – בוודאי ובוודאי. וללגום קאווה (לא אני) – אפשר. לאור נרות התענגנו על המאכלים אך עקב החושך אינני בטוח שנודע לי מה בא אל קרבי.
ואי אפשר להחמיץ את המתנות לילדים שמחלק סבא חג המולד.

כטוב ליבנו באוכל ובמשקה ולאור הירח עוברים לאווירת קומזיץ רק בלי המדורה. מספיקים הנרות. רומולו פורט על הגיטרה והפיג'יאנים פוצחים בשירים קצביים שמחים מלווים במחיאות כפיים. אשתו של פיליפו אפילו גררה אותי לריקוד אחד.

אח"כ הבורמזים פוצחים בקריוקי נוגה, שירי געגוע למולדתם, בסיועו של תקליטור המתנגן במחשב נייד. אני מצטרף לקבוצה זו או אחרת מדי פעם בעיקר כמאזין.
הילדים לבושים חגיגי מדי ולא קופצים לבריכה הפעם.

לקראת חצות הגיטרה עברה לצעירים ששרים באנגלית. זה הזמן עבורי לפרוש.

כמובן שהחשמל חזר באמצע הלילה לאחר שהכל הסתיים.

כל יום ראשון עבר עלי בכתיבת דוחו"ת מסכמים למשרד הבריאות הנאורי ולמשרד החוץ. בקצת סטטיסטיקות של רשימות המטופלים והמנותחים. הכסא נמוך, השולחן גבוה והגב נשבר. לפחות מנוחה מההאבסה המתמשכת.

אבל אני מאושר!!! שון מזמין אותי לצאת איתם בסירה לדיג ביום שני בצהרים (גם יום שני הוא יום חופש מכיוון שחג המולד נפל לקראת סופ"ש).
בשעה אחת בצהרים נפגשים מאחורי CAPELLE. שון לא מצטרף. נצא חמישה: הקפטן קווין, בנו של שון קנת, כריס שהוא החבר של הבת של שון ועוד גבר מקומי שישמש כנער הסיפון, מארגן החכות והפתיונות. יוצאים בסירה הקטנה של שון שהיא סירה עם שני מנועי ימהה 60 אך ללא תא פנימי אטום אלא רק כסא לקפטן וגגון. אבל הסירה מצויידת בכל הדרוש ל Game Fishing.

דיג במים עמוקים אחר דגים גדולים מכונה Game Fishing מכיוון שהולכים על דגים שנותנים מלחמה שערה - ציד. רולרים מיוחדים, חוטי דיג עבים ופתיונות מלאכותיים בצורת דגים או דיונונים. משליכים פתיון שנגרר אחר הסירה למרחק רב. הסירה ממשיכה בשיוט ורק כאשר נתפס דג בקרס עוצרים את הסירה ומתחילים לגלגל את החוט ולהביא את הדג לסירה. הדגים הגדולים מאד מועלים לסירה באמצעות אנקול. כדי להתמודד עם הכוח של הדגים הגדולים נעזרים ברתמה מיוחדת לתמוך את החכה. בדיג של דגי ענק (כמו Marlin) יש כסא מיוחד ורצועות הרותמות את הדייג לכסא כדי שלא יימשך לים בעקבות הדג המשתולל שנלחם על חייו.
יצאנו לדרכנו במזג אויר מושלם אך עד מהרה התחיל להמטיר. בשלב הזה היה עדיין נעים וחמים והיה זה מחזה מרנין לראות את פני הים מרובבים בטיפות הגשם הגדולות. שעתיים של שיוט וכמעט הקפנו את כל האי ודגים אין. אבל כיף. הקפטן החליט לחזור לאזור מסוים שבו ראינו להקות צפורים וזה אכן הוכיח את עצמו. במהלך כשעתיים העלינו בחכותינו כ-16 דגים מסוגים שונים: טונה Yellow-fin ו- Skipjack, דגי בוניטו כסופים יפהפיים, דג Wahoo מוארך עם שיניים חדות, דג rainbow במשקל של כ 2-5 ק"ג לדג. כל דג כזה דורש מאמץ למשוך ולגלגל ולהביאו לסירה. אבל השיא היום, שלמזלי אני זכיתי בו, היה Yellowfin tuna שהערכנו את משקלו בכ-10 ק"ג. קרע לי את הידיים והכתפיים והגב עד שהצלחתי להעלותו לסירה.

קנת התגלה כבחור כארז. גם הוא וגם "נער הסיפון" ארגנו את החכות והפתיונות, טיפלו בכל הצדדים הטכניים ופירגנו לכריס ולי ליהנות מהדיג.

לקראת שקיעה החלה ממש סופה עם מבול ורוח חזקה. הגשם היה כה חזק עד שנאורו נעלמה מעינינו ונראה שהקפטן נלחץ מעט משום שלא היה בטוח בדרכו חזרה. העדר תא אטום גרם לכך שכולנו נרטבנו עד לשד עצמותינו ועם הרוח החזקה התחלתי לקפוא ולרעוד. אבל בזכותו של ה GPS בסירה התקדמנו בכיוון הכללי הנכון עד שצלליתה של נאורו נגלתה לעינינו. שון הגיע למעגן כדי להעלות את הסירה לנגרר שמחובר לג'יפ ונסענו במבול בחזרה ל-Capelle.

הג'יפ צולח את הנהר שנהיה בכביש של נאורו והנאורים פשוט משתגעים. נערים צעירים עם קצף שמפו על ראשם פשוט הולכים במבול ומתקלחים. הילדים משתוללים בשלוליות הענק בכביש, הנערות נעמדות מתחת למרזבים לקבל מקלחת, הקטנים נאחזים בפגושי המכוניות כדי לעשות סקי. המבול מוציא מהם את הג'ננה. כמובן שמול בית החולים האגם הקבוע אבל המים עדיין לא מלחכים את מפתני החדרים.

מאחורי הכלבו (והבית) יש לשון סככה ובה מנקים את הדגים שזה עתה נידוגו. שון מנתח את הדגים במומחיות וביעילות. מנקה את הקרביים. נותן לכל אחד מאיתנו לטעום לב של דג (חי, בוודאי) – לא רע. ותוך כדי הניקוי והפילוט של הדגים מתענגים על סשימי טונה טרי טרי.
קנת, כריס ואנוכי הצטלמנו למזכרת פעם אחרונה עם הדג לפני שהוא הופך לסשימי.

אני חוזר למלון סחוט וצריך במקביל לסחוט את עצמי. איזה כיף לעמוד מתחת למים החמים במקלחת.

מעניין אם היה HASH היום למרות המבול.

אין רגע דל – ממשיכים בחגיגות

ביום ראשון בבוקר יצאתי בגשם שוטף ביחד עם ד"ר SOE להכין את המסלול ל HASH. בבוץ ובבוש פילסנו את דרכנו כדי ליצור מסלול של כ 3 ק"מ (טוב, חלקו בשבילים ובדרכים). חזרתי רטוב עד לשד עצמותי עם מצלמה שהפסיקה לעבוד כי בטפשותי לקחתי אותה איתי בגשם וישר קפצתי לבריכה עם הבגדים והנעליים. הייתי כה רטוב ומטונף שמה שהיה חשוב זה להוריד מעלי את הבוץ וצחנת הזיעה.
לאור מזג האויר הגרוע בבוקר, התקשר אלי וויין, בעל הסירה והודיע שהוא מבטל את הדיג שתוכנן לאחר הצהריים. ומה לעשות שדווקא אחה"צ פסק הגשם, זרחה השמש והיה מזג אויר מצוין? הדיג אבוד לסופ"ש זה.
אז במקום הדגים הזמנתי את בני הזוג SOE ואשתו WYNN לארוחה במסעדה סינית. בתמורה הזמינה אותי הגברת לארוחת ערב בורמזית בחדרם במלון. היה טעים. במיוחד דג ברוטב עגבניות חריף שמזכיר מאד חריימה.

בבוקר יום שני ניתחתי את הניתוחים האלקטיביים האחרונים שתכננתי כאן. אני לא רוצה לנתח מבלי שיהיה לי זמן מעקב סביר אחרי המנותחים ובהמשך השבוע וביום שני הבא תהיה חופשת כריסטמס.

בערב – ה- HASH. היה מזג אויר מושלם וכולם נהנו לצעוד בשביל הבתולי שפרצנו שהיה חדש בחלקו אפילו לותיקי החבורה. כמצופה, כ"ארנב" הוכנסתי למרכז המעגל ולקולות השיר הורדתי את הבירה ואח"כ עוד בירה כי... חבשתי כובע. ואח"כ עוד בירה כי... היה לי טלפון סלולרי במהלך ה HASH (משגרירנו מיכאל רונן). ואח"כ... מי כבר יכול לספור :-)
ארוחת הערב לסיום במסעדת המלון. למרות שהזמנתי ותיאמתי ותמחרתי ארוחת BBQ – ה"שף" הנאורי, כמצופה, הצליח לאכזב. אין תפוחי אדמה במטבח (באי?) ותחליף הפחמימות לתפוחי אדמה אפויים היה... לחם. נקניקיות צלויות וסוליות של כבש.. מה קרה לעוף בגריל??? התעופף.. וה NICE SALAD שהבטיח היה לא יותר מכרוב קצוץ. מילא. כשאין ציפיות גם אין אכזבות. באיזשהו מקום ציפיתי שכך יראו פני הדברים. קיוויתי להיות מופתע לטובה. בפעם הבאה (בגלגול הבא) – אדע טוב יותר.


ביום רביעי בערב יש קבלת פנים במלון, ע"י הנשיא, לעובדי המדינה הבכירים והרופאים והאחיות הבכירות נחשבים כנראה בקטגוריה הזו.
היו קצת נאומים ואז כֵּירָה כמו בקבלת הפנים לוועידה. המון מאכלים שונים, רובם לא טעימים לי. אבל היה תפוז! ותפוח! ופפאיה!
בהמשך היו מספר מקהלות של עובדים ממחלקות הממשל השונות או מבני התפוצות השונות שבאי ששרו שירי כריסטמס. החבר'ה מבית החולים גררו אותי איתם למקהלה ומצאתי את עצמי איתם מזמזם שירי כריסטמס או מהמהם אומפפה :-)
אבל הכי מצאו חן בעיני ריקודים מסורתיים מטונגה שכיכבו בהם בעיקר בנותיו ובנו של אלאני בעוד שאר בני המשפחה המורחבת (אלאני, אחותו שהיא מיילדת כאן, בן דודו שהוא SUNIA מזכיר הבריאות) מעודדים ברקע. ריקודים מעניינים ומקסימים שמצד אחד יש בהם קצב ושמחה ומצד שני תנועות ידיים עדינות כמו של רקדניות תאילנדיות או מבאלי.

במיוחד רוקדת יפה אחת הבנות שלמדה את אומנות הריקוד הלאומי בטונגה.

יום רביעי הוא ערב חג המולד. מקשטים את חדרי המרפאות.

בבית החולים נערכת אחה"צ "מסיבה" של אחיות המרפאות וחדר ניתוח עם הרופאים ועוד מספר עובדים. באחד מחדרי מרפאות החוץ התכנסנו. בעיקר כדי לאכול (לאחר שד"ר קיקי בירך כמובן). העובדים הביאו אוכל ביתי (כבר אמרתי שהוא לא לטעמי?) ומעט אוכל סיני קנוי. לאחר האוכל טכס המתנות שמתחת לעצ(יץ) חג המולד. כזכור דנלין (המנותחת שלי) קיבלה ממני סלסלה עם טואלטיקה ואני קיבלתי ממנה בושם לגבר, וופלים, קנקן תה קטן ו... הכי משמח, חולצת איים (חולצה פרחונית קלה ואוורירית – כמו חולצת הוואי).

ה"מסיבה" הסתיימה במהירה לאחר המתנות וכולם התפזרו.

25 לדצמבר. חג המולד היום. יום שמשי וחם. השמיים כחולים ונפלאים. סנטה צריך להגיע על גלשן גלים ולא עם מזחלת רתומה לאיילי הצפון..
יצאתי למרפסת שטופת השמש כדי לראות האם נעלי ההתעמלות המסריחות והמתפוררות שלי התייבשו לאחר ה-HASH הבוצי. גם אותן גנבו (אני בקומת קרקע). ממילא החלטתי שהן גמרו את הקריירה. אבל לפחות יכלתם להשאיר לי אותן ל-HASH האחרון של יום שני הקרוב? אני לא הולך לשתות בירה מנעל חדשה!!
יצאתי לחצר כדי לראות האם הגנב נרתע מהסרחון והחליט להשליכן לאחר שלקח אותן. להפתעתי ראיתי לפתע את הנעליים עומדות זו לצד זו במרפסת של חדר 103. זהו חדר לא מאוייש כרגע. תעלול של הילדים? התעתקות של חפצים דוממים???


אחר הצהרים של חג המולד הוזמנתי למסיבה / קבלת פנים של משפחת אופנהיימר – הבעלים של הכלבו CAPELLE. הקשר עם שון, הבן המנהל, נוצר באמצעות שגרירנו מיכאל רונן. האבא המבוגר, דסמונד, מתגורר באוסטרליה והגיע לחג. הוא לבן (נשוי לסופי שהיא נאורית) והוא סיפר לי שהאבא הביולוגי שלו היה יהודי. הנה "הנקודה היהודית" באי. אך הוא אומץ וגודל כנוצרי וכאוסטרלי, שירת בצבא האוסטרלי וכיום הוא "אביר" של מסדר סט. ג'והן ממלטה. במלחמת ששת הימים הוא נרשם כמתנדב אך המלחמה הסתיימה תוך... ששה ימים ולא עלה בידו לממש את התנדבותו. טיפוס צבעוני עם סיפורי חיים וסיפורי גבורה מכאן ועד להודעה חדשה. והכל מגובה בתמונות עם שועי עולם ובמכתבי הכרת תודה שמוצגים לרוחב "קיר התהילה" בסלון ובאלבומי תמונות.

דסמונד, כאמור, מתגורר במלבורן ומנהל את עסקי המשפחה הנרחבים משם (בניה, השקעות, יבוא ויצוא..). את העניינים בנאורו מנהל בנו שון. בן תערובת נאה. כל המשפחה המורחבת (הצד הנאורי), חברים, עובדים בכירים והמי ומי הנאורים מתכנסים לקבלת הפנים המשפחתית בביתם שנמצא בקומה השניה שמעל חנות הכלבו. זקנים, גברים, נשים וטף.

הבן שון מארח למופת והכיבוד כיד המלך.

משקאות אלכוהוליים וקלים חפשי. מגוון מאכלים מכל הסוגים. כל סוגי הבשר (עוף, הודו, כבש, בקר, חזיר), דגים שונים בצורות הכנה מגוונות, סרטנים, סלטים למיניהם, פירות וירקות וקינוחים בשפע.

ישבתי על המרפסת עם כל האוכל והשתיה וסופי ענדה לראשי כתר פרחים. עם חולצת האיים שקיבלתי אתמול במתנה מדנלין זה שילוב מושלם.

משוחחים עם הנוכחים על הא ועל דא. דסמונד פוצח בהרצאה היסטורית על גלגוליו של ישו ועל כך שיש הטוענים שכלל לא נצלב אלא מת ונקבר בצרפת (עוד תיאורית קונספירציה). הציל אותי מההרצאה המתישה ג'ורג' שהתקשר להזמין אותי לארוחת ערב בביתם.

נפרדתי מהחבורה ועם השקיעה היפה טסתי למלון להתקלח ולהחליף את בגדי המיוזעים.

בקושי התאוששתי מהארוחה אצל משפחת אופנהיימר והרי לי עוד ארוחת ערב אצל ג'ורג' ודניס. לפחות ארוחה קלה הפעם. החברה כללה את פאולין וד"ר זין ושלשתם שקעו בשיחה לגבי תכניות סקר הבריאות שלהם, הגשת דוחו"ת למשרד הבריאות הנאורי ול- WHO כדי לקבל תקציבים. אח"כ השיחה גלשה כמובן לנאורים. שיחה מרה על כך שיש כאן דור צעיר שלם שגדל ללא חינוך והשכלה ראויים ובקושי יודעים קרוא וכתוב. אם לא ייעשה כאן מעשה במיידי, אין עתיד למדינה כי התרומות ייפסקו באיזשהו שלב והנאורים עצמם לא מוכנים לעבוד ולהתקדם ולהשקיע. על מנהגי המין שלהם עם אנקדוטות עסיסיות איך ההוא וההיא נתפסו בפרהסיה. על אינפורמציה מעציבה על ילדות בנות 12 ו-13 שמתפתות ליחסי מין תמורת שוקולד או בירה. על כך שיש לא מעט מקרים של יחסי מין בין מבוגרים לבין קטינות במשפחה (מרבית האסירים הם על רקע זה). על אי השימוש בקונדומים והשכיחות הגבוהה של מחלות מין (עדיין לא HIV למזלם).
בניגוד לנאורים שלא משקיעים בחינוך והשכלה, סיפרה דניס על המנטליות של החינוך בטייוואן, במיוחד בטייפה. מגיל הגן הילדים מתחילים ללמוד ב-6 בבוקר! נשארים עד אחה"צ בכיתה ומכריחים אותם לנמנם עם הראש על השולחן בכיתה לחצי שעה כל צהריים כדי ש"ימלאו את הבטריה". הלימודים נמשכים לתוך אחה"צ ולפנות ערב ממשיכים לחוגי העשרה (אנגלית, מחשבים, מתמטיקה – לא חוגי כיף) עד הלילה ורק ב-9 בערב מכינים שיעורים והולכים לישון בחצות או לאחר מכן. בקושי נשאר זמן לישון בלילה. על טלביזיה ופלייסטיישן אין כמעט מה לדבר. אין משחקים עם חברים בשכונה. בסופי השבוע הילדים בד"כ מתאמנים בכלי נגינה מספר שעות או ספורט. לא נשאר כמעט זמן לילדות אמיתית. כך זה עד גיל 18 ולאחר מכן לאוניברסיטה (כ-90% ממשיכים ללימודים אקדמיים). אי אפשר כמעט למצוא ג'וב בטייוואן אם אתה לא אקדמאי. אפילו מפקידת הקבלה מצפים שתהיה בעלת תואר. את העבודות ה"שחורות" מבצעים פועלים זרים מתאילנד ופיליפינים או כפריים מהאזורים הדרומיים של טייוואן שהם אזורים פחות אורבניים. חברה תחרותית, מאד דוחפת להצלחה ולאמביציה, חברה מלחיצה מאד.
אז מה עדיף? כנראה שהאיזון צריך להיות איפשהו בין הבטלה וחוסר הרצון ללמוד ולהתפתח כפי שרואים בנאורו לבין הפושריות הטייוואנית. אולי בארצנו בסופו של דבר לא כל כך גרוע.

אני הולך לישון מפוצץ.
ומחר המסיבה של ה EXPATS.
מתחיל להראות כמו החגים אצלנו :-)

מתחילים את חגיגות חג המולד

ביום רביעי בצהרים הרציתי בנושא אאג. ההרצאה כוונה לרמה בסיסית ביותר כדי להתאים לאחיות ועובדי בריאות ללא הכשרה ברפואה לטובת בדיקות סקר ואיתור והכנת חולים לקראת ביקורי אאג עתידיים באי. למרות שכולם הוזמנו, טרחו והגיעו רק הרופאים ו-3 אחיות. כל שאר האחיות ועובדי בריאות הציבור - התאדו. הפסקת צהרים...

בערב הוזמנתי לארוחה בביתם של ג'ורג' (הקונסול) ודניס אשתו ביחד עם קים – סגניתו וד"ר זין הבורמזי – מנהל המערך של בריאות הציבור. סוף סוף אוכל ביתי – סלטי פסטה ופיצה. את האוירה אני סיפקתי עם 2 בקבוקי למברוסקו (אוסטרלי, אלא מה?). יושבים ומקטרים כמה קשה להשיג ולהתקדם עם הנאורים...

אוירת חג המולד באי כבר מתחילת דצמבר. בכל החנויות מקשטים. עצי אשוח (מלאכותיים) בחנויות, במלון ובבתים. בשעות הערב מנצנצים בבתים רבים אורות צבעוניים מהבהבים. זו גם תקופה של מסיבות וארועים.

גם בית החולים התקשט ונערך לקראת ארוחת הצהריים החודשית שהוקדמה ליום שישי זה שלפני חג המולד. יש תחרות של קישוטים בין המחלקות השונות, תהייה תחרות שירה בין מקהלות של המחלקות השונות וכמובן ארוחה עשירה. כולם התבקשו להגיע בצבעי החג – אדום וירוק.
תראו איזו יצירתיות ואיזה הומור בביתן של ההדרכה. פאולין קיבצה את המנקות שהן אלו שקלעו את כובעי הקש המקסימים הללו. והשלד מככב כסבא חג המולד.

בשעה אחת בצהריים מתכנסים ברחבה המקורה. שר הטקס הוא Sunia. שר הבריאות בחו"ל...

עובדים רבים אכן בצבעי החג, מתקשטים, אביזרים משעשעים וכולם עליזים ושמחים. אגב, הנאורים מאד אוהבים לצחוק, מכל דבר..

וגם אני משתף פעול בחולצה אדומה ועלה ירוק בכיס החולצה

מחלקים תעודות הוקרה ושי לעובדים המצטיינים, נפרדים מאחיות שפורשות לגמלאות ו... אוכלים.
לאחר הארוחה 4 מקהלות של העובדים (מנהלה, אחיות, בריאות הציבור ופארא-רפואיים) מציגות את שירי החג שהכינו. לאורך השבועיים האחרונים אני שומע אותם מתאמנים ברצינות והתלהבות אחרי שעות העבודה. הנאורים אוהבים ויודעים לשיר (בזכות שירת מקהלה כנסייתית). אכן, האימונים השתלמו – השירה מקסימה וההרמוניה הקולית מדהימה.

סופשבוע "עמוס" לפני. אני ה-HARE (ה"ארנב") של ה- HASH ביום שני הקרוב וצריך להכין ולסמן מסלול ואני מקווה לצאת סוף כל סוף לדיג ביום ראשון!

רציתי להוסיף וידאו אבל לא מסתדר לי בבלוג. חבל לכם...

עולם הפרסום

פוסט זה מוקדש כמובן לסנדרה :-)

עדיין לא נתקלתי במשרד פרסום בנאורו ומסופקני אם יש.
"אנשי הקריאייטיב" פשוט מציירים על הקירות.

ישנם תשדירי מידע והדרכה בעיקר המועברים ברדיו המקומי ובשידורי ה TV המקומית (מי קולט אותם?). למשל, מודיעים שהגיע רופא א.א.ג.לאי או שיש צעדה WALK FOR LIFE.
עוד דרך לתקשר ולהפיץ מידע או להעביר מסר של חינוך לבריאות היא באמצעות שליחת מסרונים (SMS) לכלל משתמשי הסלולר. פעם, פעמיים ביום אני "מופצץ" במסרון חינוכי מ DIGICEL כדוגמת:

"Eat plenty of FISH – no oil as your body cries when you fry! Fried fish, unfriendly dish""Be diabetic wise eat LESS fatty, salty and sugary foods"

ומסרונים המאיצים להתקין רינגטונים וכד'.

בערוצי פיג'י ואוסטרליה הנקלטים בלווין יש כמובן פרסומות כמקובל.

המפרסמת העיקרית באי היא חברת הסלולר היחידה DIGICEL. בכלל יש להם שיטת שיווק אגרסיבית למדי. בהיותם מונופול הם יצרו מצב שלא ניתן להתקשר מהסלולים למספרים נייחים וכך זה מאלץ יותר ויותר אנשים להתחבר לסלולרי. כבר רואים לא מעט ילדים שמסתובבים עם סלולרי. הם אפילו השקיעו וצבעו חנויות וקיוסקים שמוכרים כרטיסי טוקמן שלהם. אני מכנה זאת "הקולוניאליזם החדש" (של תאגידים).

רק בחודש השני לשהותי באי ראיתי שהוקם לראשונה שלט חוצות באי, היחידי בינתיים. של...

כמובן.

אז זהו, מחלקת מדיה יכולה לצאת להפסקה ארוכה וללכת לדוג :-)

הממשל

מאז שזכתה בעצמאותה ב- 1968, נאורו היא רפובליקה דמוקרטית. היא למעשה הרפובליקה העצמאית הקטנה בעולם. יש בעולם רק 2 מדינות עצמאיות קטנות ממנה (בשטחן): הוטיקן ונסיכות מונקו. נאורו הקטנטונת (כ-10000 תושבים בלבד, זוכרים?) מחולקת ל-14 נפות שמאוגדות ל-8 מחוזות בחירה.
שיטת בחירת הממשלה היא פרלמנטרית. בפרלמנט יש 18 חברים, הנבחרים מדי 3 שנים. חברי הפרלמנט נבחרים על פי מפתח של מחוזות (ובעצם על פי מפתח של המשפחה המורחבת / "שבט"). יש התאגדות רופפת של מפלגות אבל מרבית חברי הפרלמנט מעמידים עצמם לבחירה כעצמאים. לעיתים קרובות העניינים נקבעים על פי העניין שעומד על הפרק והקואליציות נוצרות לפי חברויות ולפי אינטרסים.

במקביל לפרלמנט ישנה מועצת האי שחבריה נבחרים אך תפקודה מוגבל בייעוץ לממשל והיא משוללת כוח ממשי. בגלל שיטת בחירת הנשיא, ע"י הפרלמנט, שיטת הממשל אינה יציבה. הפרלמנט יכול להחליף את הנשיא בהצבעת אי אמון. בין 1989 ל-2003, לדוגמא, התחלפו הנשיאים 17 פעמים. פעמים רבות אותן 2 דמויות במשחק כסאות מוסיקליים.

הנשיא הנוכחי הוא Marcus Stephen, האלוף בהרמת משקולות, שזוכה לפופולריות ציבורית גבוהה וליציבות ממשלית יחסית – הוא מכהן בתפקידו מ-2007.

הנשיא הוא זה שממנה את הממשלה שמונה 5-6 חברים (שהם גם חברי הפרלמנט). כל שר אחראי על מספר משרדי ממשלה. מרבית הפקידות הציבורית הבכירה (מנכל"י המשרדים) הם שכירים בחוזה ממדינות אחרות. בניין הנשיא וחלק ממשרדי הממשל צמוד לבנין הפרלמנט אך יש עוד מספר משרדי ממשלה בחלק אחר של האי.

חוקי החזקה בקרקע של נאורו מורכבים במיוחד: לכל אזרח נאורו יש זכויות מסוימות לגבי כל שטח באי, המוחזק על ידי משפחות ויחידים; לממשלות ולחברות אין שטח והן חייבות להחכיר את השטח מבעליו. אנשים שאינם אזרחי נאורו לא יכולים להחזיק באדמה. למעשה נוצר מצב שבו אזרחי נאורו יכולים להחזיק בשברי אחוזים של חלקות קרקע מסוימות וליהנות מדמי חכירה של קרקע זו על ידי חברות, סוחרים, ממשלה וזרים. זה, מן הסתם, תורם למוטיבציה נמוכה לעבודה פעילה מכיוון שבעלי הקרקע יכולים ליהנות מהכנסה פסיבית, גם אם היא מינימלית. זה גם "תוקע" יוזמות ממשלתיות כי צריך להשיג הסכמה של כל בעלי הקרקע לכל תכנית פיתוח ושינוי ייעוד.

לנאורו יש מערכת חוקים מסובכת. בית המשפט העליון ובראשו השופט העליון דן בענייני חוקה. בנושאים אחרים מערערים לבית המשפט לערעורים, המונה 2 אנשים. הפרלמנט לא יכול לשנות את החלטות בית משפט זה, אך לגבי פסיקה של בית המשפט לערעורים ניתן לפנות לבית המשפט העליון של אוסטרליה. אך זה קורה רק לעתים נדירות. בתי המשפט מורכבים מבתי משפט אזוריים ובתי משפט לענייני משפחה, בראש כל אחד מהם יושב שופט שלום מקומי, שהוא גם הרשם של בית המשפט העליון. לבסוף, יש 2 דמויי בתי משפט: מועצה לערעורים ציבוריים והמועצה לערעורי משטרה, שניהם מנוהלים בידי השופט העליון. אגב – גם חלק מהשופטים "מיובאים". בטיסה לנאורו ישב לידי שופט מאיי שלמה. במסיבת הקאווה השתתף התובע הראשי של האי שהוא מפיג'י.

לנאורו אין כוחות צבא חמושים. ההגנה שלהם היא באחריות אוסטרליה.
יש משטרה מקומית. ויש כלא – כל פעם מביאים לבית החולים אסירים לבדיקה (בסרבלים כתומים – כמו בשורת הנידונים למוות בארה"ב..).
בכל בית עסק גדול, חברה ממשלתית, אתר בניה או ליד בתי הזרים ובכירי הממשל יש מאבטחים אזרחיים – מן הסתם בעיקר כדי למנוע גניבות. גם למסיבות במלון, כשיש VIP, שוכרים מאבטחים חיצוניים.

מאז עצמאותה הצטרפה נאורו לחבר העמים הבריטי, למספר ארגונים פאן-פסיפיים אזוריים ולארגונים בינלאומיים והתקבלה כחברה באו"ם ב-1999. כוח ההצבעה שלה בעצרת הכללית ובוועדות האו"ם שווה לזה של מעצמה...

...ומכאן – אנחנו כאן!!

הנאורים – כיום

כיום כ 60% מתושבי האי הם נאורים, כ 25-30% יוצאי איים אחרים בפסיפיק, כ 8% סינים והשאר לבנים. לאורך שנות הכיבוש והמגע עם אוכלוסייה חיצונית נוצרו כמובן תערובות שונות.

רוב התושבים נוצרים (שני שלישים פרוטסטנטים ושליש אחד קתוליים). יש גם בודהיסטים ובהאים. ככל שחיפשתי, לא מצאתי עדות להיסטוריה יהודית משמעותית באי. יש סיפור על אחד ממהנדסי המכרות האוסטרלים, יהודי במוצאו עם זקן תיש. באחד הערבים, לאחר שהשתכר והפסיד בהתערבות שתיה, נאלץ לקצץ את זקנו.

להתמערבות ולעלייה ברמת החיים מאז הקמת המדינה, יש גם השפעות שליליות על החברה. אחוזי ההשמנה בנאורו הם מהגבוהים בעולם. הפרסומים מצטטים ש- 90% מהמבוגרים נמצאים במצב של השמנת יתר.
לדעתי האישית, ממראה עיניים, הסטטיסטיקה הזו השתפרה. אני מעריך שרק כ60-70% מהתושבים המבוגרים עם השמנת יתר ואחוז קטן הרבה יותר עם השמנת יתר מורבידית. מיעוט הילדים שמנים וגם בקרב בני הנוער האחוז לא כה גבוה. מה שכן, הם פשוט גדולים ומסיביים – כמו פולינזים ומאורים.

לנאורו יש את האחוז הגבוה ביותר בעולם של סוכרת מסוג 2, יותר מ- 40% מהאוכלוסייה נגועה במחלה. כמובן שמלווה לזה אחוז גבוה של מחלות לב, יתר לחץ דם, ארועים מוחיים, מחלות כליה (עד אי ספיקת כליות ודיאליזה) ופגיעה בעיניים מהסכרת. תוחלת החיים הממוצעת בנאורו ירדה ל-58 שנים לגברים ו-65 שנים לנשים. לעומת זאת שיעורי הילודה גבוהים. נשים מתחילות ללדת כבר בגילאי העשרה (צריך להעביר את שעות הפנאי בלי חשמל, לא?) ולא נדיר למצוא נשים צעירות בשנות העשרים עם חמישה, שישה ושבעה ילדים.

אחד הדברים שמשעשעים אותי תדיר הוא השמות שניתנים לחלק מהילדים. מעבר לשמות נוצריים או מקומיים, נראה שההורים פשוט משתעשעים בעצמם עם שמות ילדיהם (או שנגמרים להם השמות בשלב מסוים..). שמות לדוגמה: J-one, America, D-one, Ily-J (= I love you – Jesus), My-lady, שני אחים Jon-C ו- Jon-Q, My Own, Elle-Lady; לאמו הקשישה של הנשיא קוראים Sunshine.

חוקי החזקה בקרקע של נאורו אינם רגילים: לכל אזרח נאורו יש זכויות מסוימות לגבי כל שטח באי, המוחזק על ידי משפחות ויחידים; לממשלה ולחברות אין שטח והן חייבות לחכור את השטח מבעליו. אנשים שאינם אזרחי נאורו לא יכולים להחזיק באדמה.

רבים מהנאורים חיים בבתים חד קומתיים. מרבית הבתים הם מעין צריפים שהוטלאו להם תוספות. הבתים, ברובם, נראים טלאי על טלאי. סדר ונקיון הוא לא בעדיפות עליונה. פה ושם יש גם בתי אבן.

מול בית החולים ישנו שיכון עוני, ממש סלאמס, של בתים ששימשו את פועלי חברת הפוספטים האוסטרלית. חלק משיכוני הרכבת האלה (מה שעוד נשאר במצב ראוי למגורי אדם) מאוישים. ייתכן אפילו ע"י פולשים. שם נראה לי שמרוכז העוני העיקרי באי. ילדים באמת במצב מוזנח, מתרוצצים לבד, הרבה תחלואה, היגיינה לקויה, טפילי עור כגון SACBIES. ראו את "מגרש המשחקים" שלהם..

המון נאורים מסתובבים יחפים. כשמתחילים ללכת אין סנדלים או נעליים ובהדרגה מפתחים כפות רגליים כמו בדואי. על המדרכות הלוהטות, על החצץ הדוקר, בים בינות לסלעים החדים – אין בעיה..

התחבורה בנאורו:

לרבים אין רכב. תירוץ שכיח לאי הופעה לבדיקה בבי"ח – אין TRANSPORTATION. מגיעים מתי כשמגיעים כשהשיגו תחבורה.

התחבורה הבסיסית למשפחות רבות היא טוסטוסים מקרטעים וקטנועים. שכיח מאד לראות משפחה שלמה של 3-5 נפשות על טוסטוס שכזה. הילדים לומדים להתאזן, התינוקות מחובקים איכשהו וכולם נוסעים (עד 40 קמ"ש...)

יש גם מעט אוטובוסים ציבוריים שנוסעים בתדירות נמוכה לאורך כביש הטבעת ההקפי ואוטובוסי תלמידים בתחילת ובסוף יום הלימודים.
יש טנדרים חדישים (כמעט כולם טויוטה HILUX) ומכוניות 4X4 שנהוגים בעיקר ע"י עובדי ממשל, חברות ממשלתיות וחברת הפוספטים. אבל כשריד לימים הטובים של שנות ה- 70-80 יש בנאורו אוסף של רכבים במצב חבוט ורקוב ובמצבי החייאה מתקדמים. נוסעים עם חלונות מנופצים או בלי חלונות, בלי דלתות, חורים בפח בגודל אגרוף, אלתורים של משאבת דלק ליד הנהג... "רכב אספנות" :-)

"קו החיים" העיקרי לאי הוא הטיסה השבועית של OUR AIRLINES (בשבת נוחתת הטיסה מבריסביין, ממשיכה לפיג'י וחוזרת לאוסטרליה, דרך נאורו, ביום שני). לעיתים נדירות (לקראת שיבת הסטודנטים לחופשת הכריסטמס, כמו בתמונה להלן) יש טיסת צ'רטר מעבר למנין. זהו המקום היחידי בעולם שאני ראיתי שהמטוס נוחת במסלול אבל חוצה את הכביש הראשי כדי להגיע לרחבת החניה שליד הטרמינל. אז פעמיים בשבוע התנועה נעצרת למשך הזמן שהמטוס צריך לחצות את הכביש..

מרבית האספקה מגיעה באמצעות ספינות מכולות. כזכור, הספינות אינן יכולות לעגון בנמל מים עמוקים והסחורה נפרקת לאסדות שמשיטות אותה למזח ושם נפרקת באמצעות מנוף.

אחוז האבטלה בנאורו גבוה מאד. המעסיק העיקרי הוא הממשלה - מעריכים שכ-90% ממי שעובד מועסק ע"י הממשלה או חברות בנות (כמו חברת הפוספטים או החשמל והמים).
הסינים מחזיקים כמעט בכל החנויות ותחנות הדלק ובכל המסעדות.
בנאורו אין מס הכנסה או מע"מ והחינוך והבריאות חופשיים ללא תשלום.

את הזמן מעבירים במסגרת משפחה וחברים, בצפיה ב TV כשיש קליטה, במשחקי בינגו בשבת בערב, בכנסיה ביום ראשון. גם בית החולים נראה לי כמקום בילוי מועדף להעברת הזמן ולביקורי קרובים. הרבה שעות של דיג.
בשעות אחה"צ ניתן לראות צעירים רבים משחקים במגרשי כדורעף מאולתרים עם רשת מחוררת וחוקים גמישים. יש מספר משטחי כדורסל שהעשב מציץ מבין החורים בבטון. פוטבול אוסטרלי (דומה לרוגבי) פופולרי אך בשבועות האחרונים המגרש מוצף... הולכים לים ומתגוששים על החוף (לא, אין מטקות) ושוחים בנמל הסירות. יש חדרי כושר – בעיקר להרמת משקולות. בתחום הזה יש לנאורים הישגים בינלאומיים נאים. הנשיא הנוכחי הוא גיבור מקומי נערץ. היה בעבר אלוף משחקי הCOMMONWEALTH בהרמת משקולות ואף אומרים שזכה במדליה אולימפית.

לא ראיתי אנשים קוראים...

הנאורים – רקע

נאורו נכללת בתוך האזור של אוקיאניה שנקרא מיקרונזיה (שתי קבוצות האוכלוסייה האנדמיות האחרות הם המלנזים והפולינזים). מעריכים שלראשונה יושבה נאורו על ידי מיקרונזים ופולינזים לפני כ-3000 שנים. אוכלוסיית הילידים בנאורו הורכבה מ-12 שבטים אשר מסומלים ע"י כוכב בעל 12 קודקודים בדגל המדינה. השפה המקומית היא נאורית – ייחודית לאי הקטן הזה בלבד. בשפתם נקרא האי "Naoero". מקור המזון העיקרי של אנשי נאורו היה קוקוס ופרי הפנדנוס

וכמובן דיג. באופן מסורתי, רק גברים הורשו לדוג על השונית, ועשו כך מתוך קאנו. גם כיום ניתן לראות סירות דיג רבות, לרוב קאנו עם מצוף איזון, בשעות השחר והערב.

יש כמובן גם סירות מנוע. חלק מהדייגים דגים עם רשת או חכות מקצה מדף הריף בעת השפל. חלקם דג בצלילה.

הנאורים גם אקלמו דגי איביז'ה לתנאים של מים מתוקים לצורך גידולים בלגונה וכך דאגו לאספקת דגים סדירה.
בשעות השפל ניתן לראות תושבים סוקרים את הריף שנחשך בחיפוש אחר סרטנים וצדפות.

בשנת 1830 לערך, קיימה נאורו קשר עם אירופה בעזרת ספינות ציד של לווייתנים ואוניות סחר הובאו למלא את מלאי האי. בתקופה זו לערך החלו להתגורר עריקים מספינות אירופאיות באי. תושבי האי סחרו עם המבקרים האירופאים ותמורת מזון קיבלו משקאות אלכוהוליים ונשק חם; הנשק החם נוצל בעת מלחמת 10 השנים שנערכה בין שבטי האי. מלחמה זו פרצה ב-1878 ותוצאתה הייתה הקטנת כמות התושבים באי מ-1400 נפש ל-900.

לוחם נאורי 1880 (תמונה מוויקיפדיה)

האי סופח לגרמניה ב-1888 ואוחד עם ארץ החסות הגרמנית איי מרשל. הסיפוח לגרמניה הפסיק את המלחמה אשר הביאה לשינוי סוציולוגי ומדיני: עתה היה שלטון מלוכני שבראשו מלך כשליט האי. המיסיונים הגיעו בעקבות הסיפוח וכך הנצרות הופצה באי והפכה לדת התושבים.

גילויים של פוספטים בתחילת המאה הוביל לניצול מואץ של המשאב ולהבאת סינים רבים כפועלים. צאצאיהם עדיין נמצאים באי והם אלו שמנהלים את מרבית החנויות והמסעדות. כמו כן היו באי גם בני איים אחרים בפסיפיק. כ-1500 עובדי פוספטים בני קיריבטי וטובאלו הועזבו ב-2006 עם צמצום פעילות הכרייה. בשנה זו הצטמצמה אוכלוסיית האי לכ- 9000 נפש. כיום היא מוערכת בכ- 10000 תושבים (למרות שאני טוען שיש הרבה יותר. אני רואה כל הזמן נאורים ובמיוחד המון ילדים...).
לאחר מלה"ע הראשונה חבר הלאומים העביר את השליטה בנאורו למנדט של אוסטרליה בשיתוף עם בריטניה וניו-זילנד. הכוחות היפנים כבשו את האי ב-26 באוגוסט 1942. הם גירשו 1200 מתושבי האי כדי שיהיו לעבדים באיי צ'וק מתוכם מתו 468 אנשים. האי שוחרר בסוף מלה"ע השנייה ו- 737 המגורשים ששרדו הוחזרו לאי בינואר 1946. לאחר המלחמה האומות המאוחדות העבירו בחזרה את השליטה בנאורו למנדט של אוסטרליה, בריטניה וניו-זילנד. ב1968 זכתה נאורו לעצמאות.ביוני 1970 הועברה האחריות על מכרות הפוספט לחברת הפוספט הנאורית (כיום RonPhos). ההכנסות מהפוספטים הפכו את נאורו, בתחילת שנות השמונים, להיות למדינה השניה בעולם ברמת ההכנסה לנפש. דלדול מאגרי הפוספטים, ירידת ערך הפוספטים בשוק העולמי ובעיקר שורה של השקעות כושלות מצד קרן הנאמנות שניהלה את הכספים (ויש האומרים שגם שחיתות) הביאה לקריסת הקרן ולהפיכתה של נאורו למדינה ענייה שנזקקת לתמיכה חיצונית.