סוגרים מעגל

שבועיים לאחר שובי ארצה, הוזמנתי לארוחת ערב ממלכתית בבית נשיא המדינה לכבודם של נשיאי נאורו ומיקרונזיה שהגיעו לבקור בישראל.
שמחתי מאד שגם סנדרה קיבלה הזמנה לארוע, שהן מעורבותה בהכנות ובגיוס התרומות והן הקשר והליווי שלי במהלך שהותי, היו משמעותיים.
בערב ירושלמי קר , ב 21.1.10 עלינו לבירה למשכן נשיאי ישראל.

מתחילים בקבלת פנים ובחטיפים באולם נפרד. קצת הכרויות חדשות ומפגשים עם מכרים ישנים. פגשנו את גילי שריר ואת חיים דיבון ממש"ב.שמחנו לפגוש את ד"ר דני ירדני והצטערנו שהדר לא יכלה להגיע.

לאחר מכן מתכנסים ועומדים בשורה ארוכה ללחיצות ידיים. כל אחד מהנוכחים מוצג באנגלית בפני שלשת הנשיאים ולאחר מכן לחיצת ידיים קצרה.
נכנסים לאולם לארוחת הערב ובין המנות נישאים הנאומים. ראשון בנואמים - נשיאנו שמעון פרס,

שנראה עייף הערב. אחריו נשיא מיקרונזיה ומסיים נשיא נאורו – מרקוס סטפן.

בסיום כל נאום מורמת כוסית לחיים והאוירה משתחררת במעט. זכינו גם שדוד ד'אור ינעים את הארוע במספר שירים.

שמחתי מאד להפגש שוב עם מרלין מוזס – שגרירת נאורו לאו"ם והמוציאה והמביאה בקשר השוטף עם ישראל. אשה ענקית ולבבית, חמה ומרשימה.
גם שר החוץ ד"ר KEKE התלווה לנשיא ושמחנו לשוב ולהתראות.

תמונות לסיום ולסגירת המעגל עם שגרירנו בנאורו וראש מחלקת הפסיפיק –מיכאל רונן וסגניתו גילי שריר.

זהו. תם הערב ולמעשה גם תם הפרק של הרפתקת נאורו בחיי.

נשארו הזכרונות... ונשאר הבלוג... והתמונות.

פרידה

בימים האחרונים בנאורו הרגשות מעורבים.

שמחה לחזור הביתה לסנדרה, לילדים, למשפחה, לחברים ולכל מה שמוכר ונעים ומרגיש בטוח. השמחה מהולה בעצב של הפרידה ואפילו שעדיין לא עזבתי, אני כבר מתחיל להתגעגע.

הגעגועים הם בעיקר לאנשים הטובים כאן באי שפתחו בפני את ליבם ואת ביתם. לבני הזוג SOE ו-WYNN. לג'ורג' פרייזר ולדניס. לחבר'ה של ה- HHH. לשון אופנהיימר ומשפחתו.

יש גם תחושה של משימה לא גמורה. פציינטים רבים שעדיין זקוקים לטיפול ולא הצליחו לקבלו מסיבות שלהם או מכיוון שהאוזניים עדיין מפרישות ולא ברות ניתוח. ילדים רבים שיזדקקו לניתוח עתידי כשיגיעו לגיל המתאים. אני יודע שכאן באמת זקוקים לי ואין תחליף כרגע. כן, אגו מקצועי.
יש תחושת החמצה מכיוון שהמערכת כאן לא השכילה להצמיד לי אחות שתלמד טיפול בסיסי ותכין את הפציינטים לקראת ביקורים עתידיים של משלחות אאג. הנושא עלה מספר פעמים, גם ע"י הצוות האוסטרלי, אבל... הסתבר גם שלא הופץ מידע לאוכלוסיה שמגיע א.א.ג. לאי. המידע עבר מפה לאוזן אבל זה לא היה מספיק כפי שנוכחתי בדיג יום טרם עזיבתי.

אבל אני שלם עם עצמי ומסופק.

אני באתי לא כדי לשנות עולמות אלא לעזור כמיטב יכולתי הצנועה. חינוך לבריאות היא משימה רבת שנים שתפקידו של משרד הבריאות המקומי (בעזרתם של ארגונים כמו WHO וארגוני בריאות אזוריים + תקשורת) להטמיע. כנראה שכאן זה ייקח עוד שנים רבות וזה יוכל להשתפר רק אם ישתלב בעליה ברמת חיים, ברמת התעסוקה ובמוטיבציה האישית להשתפר ולהתקדם. אולי זה תלוי מנטליות ותרבות ואולי זה גם קשור לערך עצמי נמוך של האוכלוסייה בעקבות כיבוש וניצול ובהמשך, לאחר העצמאות, לקריסה כלכלית והסתמכות על תרומות ועזרה חיצונית (אני לא רוצה להשמע פטרוני; אלו תובנות שטחיות שלי).
רשמתי לא מעט המלצות בדו"ח המסכם שלי אבל אני בספק אם תמומשנה. מן הסתם עוד דו"ח למגירה.

כי זוהי נאורו NAURU = No Action Unless Really Urgent

אז מה אם יש הפסקות חשמל, אי אפשר לשתות מהברזים ולא תמיד יש דלק בתחנת הדלק (אבל יש שיפור מאז 2003). חיים בקלות בלי דאגות. גם לי היו בסה"כ חדשיים נינוחים הרחק מ"מירוץ העכברים" היומיומי ועוד עם בונוס של התנדבות ותחושת תרומה וסיפוק, תחושת הרפתקה והגשמה של חלום ישן, מכרים וחברים חדשים והרבה כיופים.

אני נפרד ביום שני בבוקר מחברי SOE ו- WYNN בארוחת בוקר במלון. אני נפרד מחברי ועמיתי בבית החולים. צריך להיות בנתב"נ בצהרי היום - הטיסה יוצאת בשתיים בצהרים.
אני גומע מבט אחרון באי מחלון המטוס הממריא...

אני נפרד מ"האי הנעים" - Pleasant Island כפי שכונתה נאורו בעבר.

מהחופים הטרופיים

מהצמחיה השופעת והירוק התמידי בעיניים

מהפרחים הצבעוניים

ומהשקיעות המדהימות

חזרה לחורף הישראלי.

מת כבר להתחבק עם סנדרה מתחת לפוך.

מת כבר לפגוש את הילדים והמשפחה.

מת כבר לשניצל ולחמין :-)

[זהו אני כבר בבריסביין ושולח משם].

סוף שבוע אחרון

יום שישי 1.1. הוא עוד יום חופש. סופ"ש ארוך של שישי-שבת-ראשון לפני.אני מנצל את הבוקר לפרק את המרפאה ולארוז את כל הציוד. כבד ברוך השם. יהיה הרבה לשלם על משקל עודף בטיסות חזרה.

בערב שוב מזמינים אותי SOE ו-WYNN לארוחת ערב. מגיעים גם ZIN ו- NAING. אוירה נעימה.
הזוג נזכר בהכרותם ובחיזור בן 8 שנים בבית הספר לרפואה עד שנישאו, לפני כ-30 שנה!
אבא של SOE היה גנרל בצבא הבורמזי ומראשי ההפיכה הראשונה ב-1962. בהמשך היה שר בממשלה כך ש-SOE הוא בן לאליטה השלטונית הבורמזית. SOE היה תמיד מלווה בשומרי ראש בתקופת לימודיו וכן בתקופה שהסתובב עם WYNN. המשפחה של WYNN היתה עשירה – בעלים של 3 מכרות לאבני אודם וספיר בצפון בורמה. בעקבות ההפיכה הולאם רכוש המשפחה והתפתחה אצלם טינה כלפי הממשל הצבאי. WYNN לא רצתה בכלל קשר עם בן למשפחה צבאית עקב הסתייגות משפחתה מכל מה שנודף ממנו ריח צבא. אבל דווקא האבא של SOE מהחונטה הצבאית השביע את בניו שלא לפנות לדרך הצבאית והאמא עודדה אותו ללמוד רפואה. ב-1982, במהלך לימודי הרפואה, האבא חלה בסרטן המעי הגס ונסע ללונדון להינתח ולקבל טיפולים. SOE נסע איתו ל-3 חדשים וכדי לא לאבד את WYNN שלח את אמא שלו למשפחתה כדי לבקש את ידה. הסוף הרומנטי ידוע – הם נישאו. אך החיים לא היו פשוטים. למרות הרקע המשפחתי SOE היה בין המוחים נגד הממשל הצבאי. בהפיכה הצבאית הבאה נגד החונטה השלטת, SOE סומן כמתנגד למשטר וכבן למשפחה מהשלטון הקודם נאלץ לעזוב את בורמה. הוא נמלט ליפן שם היו לו חברים אך לא יכל לעבוד במקצועו כרופא ועבד בעבודות מזדמנות שונות כשוטף כלים, מנקה וכו' (הוא מספר שסנדי, בתו, התביישה בו בגלל העבודות ה"בזויות" שנאלץ לעסוק בהן). לאחר תקופה פתח באופן לא חוקי מרפאה בסיסית למהגרי עבודה בורמזים וטיפל בהם. בהמשך הקריירה שלו מצא את עצמו כרופא על ספינת תענוגות ששייטה במזרח הרחוק עד שיום אחד הספינה הענקית נשרפה כליל ליד סינגפור. החיים הוליכו אותם לפיג'י שם עבדו בבית החולים הגדול במדינה בבירה SUVA במשך כ-9 שנים עד שמצב הבטחון האישי בפיג'י הדרדר וכנופיות החלו לפרוץ לבתים ולהתאנות בעיקר לזרים, ללא מענה הולם מהמשטרה. הם מצאו עצמם בחשש מתמיד לחייהם ורכושם, ובחרדה מהעלול לקרות לסנדי, והחליטו לעזוב לחוזה בנאורו. ולמרות כל תהפוכות החיים הם זוג אופטימי, חייכן, נדיב, אדיב ועדין. אני לא מזהה אצלם מרירות. אני משוכנע שהבודהיזם ולימוד וויפאסנה מקלים ותורמים לתחושת ההשלמה ולשלוותם הפנימית.

קשר האינטרנט בבית-החולים התנתק אז אני מתנתק מבית החולים בסוף השבוע. השבת עוברת בעצלתיים ובניחותא עם סיכומי השנה של CNN וקריאה. SOE נתן לי ספרים בנושא וויפאסנה ו- DHARMA שמסקרנים אותי ואני מנסה לתרגל ולהתבונן "בקטנה". מדי פעם אני נזכר להתבונן בתחושותי ללא שיפוט וזה מרגיע. לא נראה לי שאגיע להארה לפני שהפסקות החשמל כאן ייפסקו אבל זה מסקרן ומאתגר.

ארוחת צהרים עם SOE במסעדת INDOOR שנדגמה בזמנו ע"י צוות הביקורת הקולינרי.

אחה"צ טלפון מפתיע מוויין – מנהל תחנת החשמל המקומית – רוצה לצאת איתנו לתחרות דיג מחר בבוקר? בטח!!! אז מחר ב-6 בבוקר בנמל ANIBARE.

בני הזוג שוב "מאמצים" אותי ואני מוזמן לארוחת ערב בחדרם לאחר ש- WYNN חוזרת ממשמרת היום (9-18) בבי"ח.


יום ראשון ב-6 בבוקר אני על הרציף בנמל. הסירה של וויין מתאחרת ובינתיים המתחרים האחרים מורידים את סירותיהם למים. ביניהם גם שון ואנחנו מברכים בבוקר טוב לבבי. הסירה מגיעה רק ב- 6:30. וויין לא עליה אבל בנו החורג איבן ו-3 מקומיים: לין הקפטן, פיטר וברון. יוצאים לדרך עם הזריחה היפה מעל המים. מסתבר שהתחרות משש בבוקר עד שש בערב. וויין אמור להצטרף אחה"צ. מיד כשיוצאים מהנמל כל החכות מוכנסות לעמדות, מוטות הצד מוסטים ומחברים פתיונות.

עכשיו, יום לפני עזיבתי, נזכרים שניים מהצוות שיש להם ילדים עם בעיות אוזניים ובאמת חבל שלא ידעו שיש א.א.ג. באי... למה משרד הבריאות הנאורי לא הפיץ את הבשורה???מהר מאד השמש עולה למרומי השמיים וקופחת. אני מרגיש שאני נשרף. מזל שיש לאיבן קרם הגנה. מסתובבים סביב כל האי 4 שעות ודגים – יוק! אחת הסירות מודיעה בקשר שתפשה MARLIN – דג ענק שיכול בקלות להגיע מעל 100 ק"ג. אוירת התחרותיות גוברת אך דגים עדיין אַיִן. הקרוז נמשך לו ואנחנו מתפרקדים על הסיפון הקטן עם שתיה ובירות ומתמרחים נגד השמש. לין הקפטן עם מחושי קיבה ואנחנו מורידים אותו בנמל. פיטר הופך לקפטן וממשיכים.

לקראת צהרים מגיעים סוף סוף לשדות הציד שמסומנים, כפי שכבר למדתי, בלהקת צפורים שמרחפת מעל המים. הצלחנו להוציא טונה אחת שמהר מאד מצאה את דרכה לשדות הציד הנצחיים כסשימי עם רוטב סויה ולימון. עכשיו על קיבה מלאה מוכנים להמשיך. אבל היום – אליה וקוץ בה. אנחנו מוקפים בלהקת דולפינים חמודים ו...חמסנים. כל דג שאני מצליח להעלות בחכתי, מתנפל עליו דולפין וקוטף אותו מהקרס. הממזרים האלה חשים את פרפוריו של הדג שנלכד וללא שהיות מתנפלים עליו. אין שום אפשרות לנצח דולפין. הכוח העצום שלו, המהירות והחכמה שלו לא מאפשרים להספיק ולגלגל את הדג מספיק מהר לסירה. כל פעם חוזר פתיון ריק ובאחד המקרים הדולפין חתך לנו את החוט לגמרי ונעלם עם הדג והפתיון היקר. מתסכל. רק עוד WAHOO אחד הועלה לסירה ובשעה שלש, כשחוזרים למזח לאסוף את וויין, אני מודיע על פרישה עם עור שרוף ושרירי ידיים וכתפיים מכווצים. צריך לגמור לארוז ולהספיק לכבס ולהסיר את סרחון הדגים כדי שיתייבש עד מחר.

אני מוזמן לארוחת ערב אחרונה אצל ג'ורג' ודניס.
בדרבי אליהם אני נפרד מהשקיעה האחרונה שלי בנאורו.

מסלול ההמראה מחכה לי מחר.

ימים אחרונים של 2009

ביום שלישי חוזרים לעבודה. כרגיל הכל בניחותא. בצהרים הזמנתי את ד"ר Naing המרדים ושתיים מאחיות חדר ניתוח למסעדת Moon River . קאיטירו בחופש ויש אחות חדשה בשם קרוליין שבקושי עבדתי איתה אבל אם מזמינים והאוכל על חשבוני אז למה לא? אני שואל מדוע טינדה לא מצטרפת – האחיות מצחקקות במבוכה או בלעג ואומרות שהיא פוחדת שבעלה יכה אותה...
בערב שוב הזמינו אותי ד"ר SOE ו- WYNN אשתו לארוחת ערב בחדרם שבמלון. נתתי ל WYNN את הדגים והיא הכינה סשימי טעים להפליא – טונה טריה בפרוסות עדינות עם רוטב סויה וג'ינג'ר קצוץ דק דק. אבל לפני הכל אני חייב לטעום מקארי החזיר המפורסם שלה. אני אוכל בתיאבון ומזיע... חבל על הזמן (למתקשים – כשאני אוכל חריף אני מתחיל להזיע). וזה עוד מתובל בעדינות מתוך התחשבות בי!
ודווקא לקראת סוף שהותי אני מקבל מקרים ביזאריים ומסובכים.

ביום רביעי בבוקר ביצעתי ביופסיה לגידול בנחיר של זאטוטה בת שנתיים. גידול פריך ומדמם מכל נגיעה. דיממה כהוגן למעלה מ-300 סמ"ק ונאלצנו לתת לה עירוי דם. אבל הטמפון עצר את הדימום. אין בנק דם בנאורו. כשצריך לערות דם קוראים לקרובי המשפחה ובודקים התאמת דם ואז לוקחים תרומה מבן המשפחה עם ההתאמה לסוג ולקבוצת הדם של הנתרם. למזלה של הילדה ולמזלי לא היתה תגובה שלילית לעירוי הדם. אני סברתי שצריך לפנותה לאוסטרליה ביחד עם הטיסה שלי. זאת כדי להמנע ממצב שהיא תדמם לאחר עזיבתי ולא יהיה כאן מישהו שיוכל לבצע טמפונדה ולעצור את הדימום. כדי לקבל אישור להטיסה לאוסטרליה היא צריכה כנראה להיות אחייניתו של הנשיא. אז הדרכתי את הכירורג והמרדים כמיטב יכולתי והשארתי טמפונים. נקווה...

היה פה בחור עם סרטן לוע שאבחנתי. שלחנו מכתב לאוסטרליה וקיבלנו הצעת מחיר של 140,000$!!! אלאני חושב שאף אחד לא יממן את הטיפול היקר כי המשאבים מוגבלים.

אנחנו צריכים לשמוח ולהודות לחברה שבה אנו חיים עם מערכת בריאות שכזו. זה לא מובן מאליו. אנשים מקטרים על סל התרופות בארץ ועל כך שלא מכניסים תרופות מסוימות יקרות וכאן ובמדינות עולם שלישי אחרות לאנשים אין רפואה בסיסית. גם כאן ההחלטה שלא לטפל בעלויות גבוהות במישהו עם פרוגנוזה גרועה נובעת מתעדוף ושיקול שאולי עדיף לטפל ב50 חולים ברי הצלה מאשר באחד שסיכוייו בסימן שאלה (למרות שהמקרה הספציפי הנ"ל דווקא בעל סיכויים טובים). תמיד השמיכה תהיה קצרה...

כדי לקלקל את התיאבון, בצהרים קורא לי ד"ר לואיס לראות את הגועל נפש הזה
חולה סכרתי שלדבריו פשוט גירד את האזור עד שהתפתח הזיהום הנוראי הזה. הבעיה שזה התחיל לפני שבועיים והוא החליט משום מה להגיע רק היום! כשהאוזן כבר כמעט נופלת... לך תבין. אושפז, אלא מה? אין מעבדה בקטריולוגית בנאורו אז אי אפשר לטפל לפי תרביות. מקווה שבחרתי את האנטיביוטיות הנכונות.

וכשהגעתי לפנות ערב לחדרי במלון – נס!!! הטלביזיה עובדת. 10 !!! ימים!!! אני מבקש שיתקנו לי את הטלביזיה, מזכיר פעמיים ביום... לאחר אינספור תירוצים והעברת המידע (???) ממשמרת למשמרת ומספר נסיונות כושלים, וחופש של חג המולד ו... נמצא הגאון התורן שהצליח! כיפק היי!!

יום חמישי 31.12 הוא יומי האחרון במרפאה. מחר 1.1 יום חופש ובסוף השבוע אארוז. אספתי את כל הסטים הניתוחיים מחדר ניתוח ואני מתחיל לנקות ולקפל את כל הציוד במרפאה.
שחררתי את הילדונת המנותחת מאתמול לאחר שההמוגלובין עלה בעקבות עירוי הדם.
רבע שעה לפני סיום. אני כבר מתחיל לקפל את הציוד. גמרתי לנקות מכשירים ולהשרות באלכוהול.האחות מבקשת ממני לראות פציינט אחרון. אמרתי בוודאי.ילד בן 9 עם תלונה של דימומים חוזרים מהאף מצד שמאל, מזה שנה. אני מסתכל באף ורואה נקודת דמם קטנטנה בקדמת המחיצה. מתפתה לרשום משחה ולשחררו. אבל יש גם מוגלה בעומק הנחיר. אני מנסה לנגב עם אפליקטור ומבקש ממנו לקנח – לא רואים ברור. נוח לי להשבות בהנחה שהוא מנוזל אבל המקצועיות והאובססיביות שלי לא מניחים לי. חיברתי מחדש את הסקשן – אני אצטרך לנקות אותו מחדש מכל הדם. הוצאתי את הפינצטות – אצטרך לחטא אותן מחדש. ואכן לאחר שנשאבה המוגלה התגלה בעומק הנחיר גוף זר מוזר – מעין זרע של צמח עם קוצים. הצלחתי להוציא. מזל של הילד שהגיע דווקא היום ומזל שלא התעצלתי ונשביתי במה שהמוח רוצה לפעמים להאמין כשנוח לו (ניהול סיכונים... לא להתפס להנחות מוקדמות!).
יש תמורה (סיפוק וגאווה מקצועית) לאגרה :-)


היום בערב מסיבה במלון של צוות בית החולים לקבלת השנה החדשה. צריך לעשות השלמות למה שהוחמץ בשבת הקודמת בגלל הפסקת החשמל.
ירח מלא היום. השמים בהירים והתאורה הטבעית מצויינת אבל גם החשמל עובד והמוזיקה (הפסיפית בעיקר, גלי עטרי לא באה להם כל כך טוב) רועמת. אלאני מנצח על המנגל.
הפיג'יאנים לא בנמצא בינתיים – מתדלקים בקאווה בחדריהם למעלה. לאט לאט מתקבצים כולם. צריך להשלים את הריקודים שהוחמצו בשבוע שעבר.
אז הבנות של פאולין מדגימות ריקוד סמואני (הן חצי סמואניות – האבא), ריקוד גברי מפיג'י,

ריקוד מטונגה וריקוד בורמזי.

שמחתי נורא שהקשר הלוויני עבד לקראת חצות ויכולתי לעשות את הספירה לאחור (אצלנו, 10 שעות לפני ישראל) ביחד עם סנדרה ואפילו להתנשק בטלפון. גם הפרחים לסנדרה שהזמנתי באינטרנט הגיעו בעיתוי מושלם לפני השנה החדשה של שנינו.

אחלה התחלה ל- 2010.

מסיבת EXPATS ו... סוף סוף יציאה לדיג

בשבת שלאחר חג המולד (Boxing day), אחה"צ מתוכננת מסיבה של הזרים (EXPATS) בבית החולים. בשבועיים הקודמים התכנסה "וועדת קישוט" בראשות פאולין ו- Jiosese הפיג'יאני לדון בפרטים ובתכנית. צריך להיות נחמד ומשעשע עם תכנית לריקודים ושירים מכל אומה המיוצגת כאן, אוכל ושתיה למכביר וריקודים (אולי).

אבל לפני המסיבה אני שוב מוזמן לארוחת צהריים בחדרם של Soe ו- Wynn. אז מה אם מתוכננת ארוחת חזירים (תרתי משמע) בערב. לאחר הארוחה Soe מקרין לי DVD של שירים בורמזיים על רקע נופי ארצו ועיניו מתכסות בדוק לחלוחית. אין כמו המולדת!

הפיג'יאנים קנו חזיר מקומי ומכינים אותי בשיטת Luvo (או Mumu בפפואה) – מכינים בור באדמה עם אבנים מלוהטות, מכסים את החזיר שנוקה וגולח לתוך הבור עטוף בעלי בננה או קוקוס. הפיג'יאנים גם מוסיפים ל"תנור" קסווה (Cassava - מעין בטטה מוארכת מתקתקה) וטארו (עוד צמח שורש ובעל עלים אכילים). כל זה מושאר למספר שעות ובסיומן יוצא בשר רך וטעים. הנשים השתלטו על המטבח במלון ובישלו תבשילים שונים. אני אביא את הסופגניות של Aggiלקינוח.

בשעה היעודה כמובן שכמעט ולא הגיע איש. זמן נאורו (ופיג'י). רק עם דמדומים מתחילים להתכנס.

הפיג'יאנים מפרקים את החזיר, הנשים הפיג'יאניות חותכות את הקסווה והטארו על מגשים ומנפנפות בעלי קוקוס, בסבלנות אינסופית, כדי לגרש את הזבובים.

אך רצו הגורל ואלוהי נאורו ויש הפסקת חשמל. הערב מתקדם והחשיכה יורדת וחשמל – אין. אז אין מוזיקה ואי אפשר להפגין את הריקודים העממיים בחושך. מספר נרות מייצרים אווירה ויושבים בקבוצות מצומצמות מסביב לבריכת המלון.
אבל לאכול אפשר. ולשתות – בוודאי ובוודאי. וללגום קאווה (לא אני) – אפשר. לאור נרות התענגנו על המאכלים אך עקב החושך אינני בטוח שנודע לי מה בא אל קרבי.
ואי אפשר להחמיץ את המתנות לילדים שמחלק סבא חג המולד.

כטוב ליבנו באוכל ובמשקה ולאור הירח עוברים לאווירת קומזיץ רק בלי המדורה. מספיקים הנרות. רומולו פורט על הגיטרה והפיג'יאנים פוצחים בשירים קצביים שמחים מלווים במחיאות כפיים. אשתו של פיליפו אפילו גררה אותי לריקוד אחד.

אח"כ הבורמזים פוצחים בקריוקי נוגה, שירי געגוע למולדתם, בסיועו של תקליטור המתנגן במחשב נייד. אני מצטרף לקבוצה זו או אחרת מדי פעם בעיקר כמאזין.
הילדים לבושים חגיגי מדי ולא קופצים לבריכה הפעם.

לקראת חצות הגיטרה עברה לצעירים ששרים באנגלית. זה הזמן עבורי לפרוש.

כמובן שהחשמל חזר באמצע הלילה לאחר שהכל הסתיים.

כל יום ראשון עבר עלי בכתיבת דוחו"ת מסכמים למשרד הבריאות הנאורי ולמשרד החוץ. בקצת סטטיסטיקות של רשימות המטופלים והמנותחים. הכסא נמוך, השולחן גבוה והגב נשבר. לפחות מנוחה מההאבסה המתמשכת.

אבל אני מאושר!!! שון מזמין אותי לצאת איתם בסירה לדיג ביום שני בצהרים (גם יום שני הוא יום חופש מכיוון שחג המולד נפל לקראת סופ"ש).
בשעה אחת בצהרים נפגשים מאחורי CAPELLE. שון לא מצטרף. נצא חמישה: הקפטן קווין, בנו של שון קנת, כריס שהוא החבר של הבת של שון ועוד גבר מקומי שישמש כנער הסיפון, מארגן החכות והפתיונות. יוצאים בסירה הקטנה של שון שהיא סירה עם שני מנועי ימהה 60 אך ללא תא פנימי אטום אלא רק כסא לקפטן וגגון. אבל הסירה מצויידת בכל הדרוש ל Game Fishing.

דיג במים עמוקים אחר דגים גדולים מכונה Game Fishing מכיוון שהולכים על דגים שנותנים מלחמה שערה - ציד. רולרים מיוחדים, חוטי דיג עבים ופתיונות מלאכותיים בצורת דגים או דיונונים. משליכים פתיון שנגרר אחר הסירה למרחק רב. הסירה ממשיכה בשיוט ורק כאשר נתפס דג בקרס עוצרים את הסירה ומתחילים לגלגל את החוט ולהביא את הדג לסירה. הדגים הגדולים מאד מועלים לסירה באמצעות אנקול. כדי להתמודד עם הכוח של הדגים הגדולים נעזרים ברתמה מיוחדת לתמוך את החכה. בדיג של דגי ענק (כמו Marlin) יש כסא מיוחד ורצועות הרותמות את הדייג לכסא כדי שלא יימשך לים בעקבות הדג המשתולל שנלחם על חייו.
יצאנו לדרכנו במזג אויר מושלם אך עד מהרה התחיל להמטיר. בשלב הזה היה עדיין נעים וחמים והיה זה מחזה מרנין לראות את פני הים מרובבים בטיפות הגשם הגדולות. שעתיים של שיוט וכמעט הקפנו את כל האי ודגים אין. אבל כיף. הקפטן החליט לחזור לאזור מסוים שבו ראינו להקות צפורים וזה אכן הוכיח את עצמו. במהלך כשעתיים העלינו בחכותינו כ-16 דגים מסוגים שונים: טונה Yellow-fin ו- Skipjack, דגי בוניטו כסופים יפהפיים, דג Wahoo מוארך עם שיניים חדות, דג rainbow במשקל של כ 2-5 ק"ג לדג. כל דג כזה דורש מאמץ למשוך ולגלגל ולהביאו לסירה. אבל השיא היום, שלמזלי אני זכיתי בו, היה Yellowfin tuna שהערכנו את משקלו בכ-10 ק"ג. קרע לי את הידיים והכתפיים והגב עד שהצלחתי להעלותו לסירה.

קנת התגלה כבחור כארז. גם הוא וגם "נער הסיפון" ארגנו את החכות והפתיונות, טיפלו בכל הצדדים הטכניים ופירגנו לכריס ולי ליהנות מהדיג.

לקראת שקיעה החלה ממש סופה עם מבול ורוח חזקה. הגשם היה כה חזק עד שנאורו נעלמה מעינינו ונראה שהקפטן נלחץ מעט משום שלא היה בטוח בדרכו חזרה. העדר תא אטום גרם לכך שכולנו נרטבנו עד לשד עצמותינו ועם הרוח החזקה התחלתי לקפוא ולרעוד. אבל בזכותו של ה GPS בסירה התקדמנו בכיוון הכללי הנכון עד שצלליתה של נאורו נגלתה לעינינו. שון הגיע למעגן כדי להעלות את הסירה לנגרר שמחובר לג'יפ ונסענו במבול בחזרה ל-Capelle.

הג'יפ צולח את הנהר שנהיה בכביש של נאורו והנאורים פשוט משתגעים. נערים צעירים עם קצף שמפו על ראשם פשוט הולכים במבול ומתקלחים. הילדים משתוללים בשלוליות הענק בכביש, הנערות נעמדות מתחת למרזבים לקבל מקלחת, הקטנים נאחזים בפגושי המכוניות כדי לעשות סקי. המבול מוציא מהם את הג'ננה. כמובן שמול בית החולים האגם הקבוע אבל המים עדיין לא מלחכים את מפתני החדרים.

מאחורי הכלבו (והבית) יש לשון סככה ובה מנקים את הדגים שזה עתה נידוגו. שון מנתח את הדגים במומחיות וביעילות. מנקה את הקרביים. נותן לכל אחד מאיתנו לטעום לב של דג (חי, בוודאי) – לא רע. ותוך כדי הניקוי והפילוט של הדגים מתענגים על סשימי טונה טרי טרי.
קנת, כריס ואנוכי הצטלמנו למזכרת פעם אחרונה עם הדג לפני שהוא הופך לסשימי.

אני חוזר למלון סחוט וצריך במקביל לסחוט את עצמי. איזה כיף לעמוד מתחת למים החמים במקלחת.

מעניין אם היה HASH היום למרות המבול.

אין רגע דל – ממשיכים בחגיגות

ביום ראשון בבוקר יצאתי בגשם שוטף ביחד עם ד"ר SOE להכין את המסלול ל HASH. בבוץ ובבוש פילסנו את דרכנו כדי ליצור מסלול של כ 3 ק"מ (טוב, חלקו בשבילים ובדרכים). חזרתי רטוב עד לשד עצמותי עם מצלמה שהפסיקה לעבוד כי בטפשותי לקחתי אותה איתי בגשם וישר קפצתי לבריכה עם הבגדים והנעליים. הייתי כה רטוב ומטונף שמה שהיה חשוב זה להוריד מעלי את הבוץ וצחנת הזיעה.
לאור מזג האויר הגרוע בבוקר, התקשר אלי וויין, בעל הסירה והודיע שהוא מבטל את הדיג שתוכנן לאחר הצהריים. ומה לעשות שדווקא אחה"צ פסק הגשם, זרחה השמש והיה מזג אויר מצוין? הדיג אבוד לסופ"ש זה.
אז במקום הדגים הזמנתי את בני הזוג SOE ואשתו WYNN לארוחה במסעדה סינית. בתמורה הזמינה אותי הגברת לארוחת ערב בורמזית בחדרם במלון. היה טעים. במיוחד דג ברוטב עגבניות חריף שמזכיר מאד חריימה.

בבוקר יום שני ניתחתי את הניתוחים האלקטיביים האחרונים שתכננתי כאן. אני לא רוצה לנתח מבלי שיהיה לי זמן מעקב סביר אחרי המנותחים ובהמשך השבוע וביום שני הבא תהיה חופשת כריסטמס.

בערב – ה- HASH. היה מזג אויר מושלם וכולם נהנו לצעוד בשביל הבתולי שפרצנו שהיה חדש בחלקו אפילו לותיקי החבורה. כמצופה, כ"ארנב" הוכנסתי למרכז המעגל ולקולות השיר הורדתי את הבירה ואח"כ עוד בירה כי... חבשתי כובע. ואח"כ עוד בירה כי... היה לי טלפון סלולרי במהלך ה HASH (משגרירנו מיכאל רונן). ואח"כ... מי כבר יכול לספור :-)
ארוחת הערב לסיום במסעדת המלון. למרות שהזמנתי ותיאמתי ותמחרתי ארוחת BBQ – ה"שף" הנאורי, כמצופה, הצליח לאכזב. אין תפוחי אדמה במטבח (באי?) ותחליף הפחמימות לתפוחי אדמה אפויים היה... לחם. נקניקיות צלויות וסוליות של כבש.. מה קרה לעוף בגריל??? התעופף.. וה NICE SALAD שהבטיח היה לא יותר מכרוב קצוץ. מילא. כשאין ציפיות גם אין אכזבות. באיזשהו מקום ציפיתי שכך יראו פני הדברים. קיוויתי להיות מופתע לטובה. בפעם הבאה (בגלגול הבא) – אדע טוב יותר.


ביום רביעי בערב יש קבלת פנים במלון, ע"י הנשיא, לעובדי המדינה הבכירים והרופאים והאחיות הבכירות נחשבים כנראה בקטגוריה הזו.
היו קצת נאומים ואז כֵּירָה כמו בקבלת הפנים לוועידה. המון מאכלים שונים, רובם לא טעימים לי. אבל היה תפוז! ותפוח! ופפאיה!
בהמשך היו מספר מקהלות של עובדים ממחלקות הממשל השונות או מבני התפוצות השונות שבאי ששרו שירי כריסטמס. החבר'ה מבית החולים גררו אותי איתם למקהלה ומצאתי את עצמי איתם מזמזם שירי כריסטמס או מהמהם אומפפה :-)
אבל הכי מצאו חן בעיני ריקודים מסורתיים מטונגה שכיכבו בהם בעיקר בנותיו ובנו של אלאני בעוד שאר בני המשפחה המורחבת (אלאני, אחותו שהיא מיילדת כאן, בן דודו שהוא SUNIA מזכיר הבריאות) מעודדים ברקע. ריקודים מעניינים ומקסימים שמצד אחד יש בהם קצב ושמחה ומצד שני תנועות ידיים עדינות כמו של רקדניות תאילנדיות או מבאלי.

במיוחד רוקדת יפה אחת הבנות שלמדה את אומנות הריקוד הלאומי בטונגה.

יום רביעי הוא ערב חג המולד. מקשטים את חדרי המרפאות.

בבית החולים נערכת אחה"צ "מסיבה" של אחיות המרפאות וחדר ניתוח עם הרופאים ועוד מספר עובדים. באחד מחדרי מרפאות החוץ התכנסנו. בעיקר כדי לאכול (לאחר שד"ר קיקי בירך כמובן). העובדים הביאו אוכל ביתי (כבר אמרתי שהוא לא לטעמי?) ומעט אוכל סיני קנוי. לאחר האוכל טכס המתנות שמתחת לעצ(יץ) חג המולד. כזכור דנלין (המנותחת שלי) קיבלה ממני סלסלה עם טואלטיקה ואני קיבלתי ממנה בושם לגבר, וופלים, קנקן תה קטן ו... הכי משמח, חולצת איים (חולצה פרחונית קלה ואוורירית – כמו חולצת הוואי).

ה"מסיבה" הסתיימה במהירה לאחר המתנות וכולם התפזרו.

25 לדצמבר. חג המולד היום. יום שמשי וחם. השמיים כחולים ונפלאים. סנטה צריך להגיע על גלשן גלים ולא עם מזחלת רתומה לאיילי הצפון..
יצאתי למרפסת שטופת השמש כדי לראות האם נעלי ההתעמלות המסריחות והמתפוררות שלי התייבשו לאחר ה-HASH הבוצי. גם אותן גנבו (אני בקומת קרקע). ממילא החלטתי שהן גמרו את הקריירה. אבל לפחות יכלתם להשאיר לי אותן ל-HASH האחרון של יום שני הקרוב? אני לא הולך לשתות בירה מנעל חדשה!!
יצאתי לחצר כדי לראות האם הגנב נרתע מהסרחון והחליט להשליכן לאחר שלקח אותן. להפתעתי ראיתי לפתע את הנעליים עומדות זו לצד זו במרפסת של חדר 103. זהו חדר לא מאוייש כרגע. תעלול של הילדים? התעתקות של חפצים דוממים???


אחר הצהרים של חג המולד הוזמנתי למסיבה / קבלת פנים של משפחת אופנהיימר – הבעלים של הכלבו CAPELLE. הקשר עם שון, הבן המנהל, נוצר באמצעות שגרירנו מיכאל רונן. האבא המבוגר, דסמונד, מתגורר באוסטרליה והגיע לחג. הוא לבן (נשוי לסופי שהיא נאורית) והוא סיפר לי שהאבא הביולוגי שלו היה יהודי. הנה "הנקודה היהודית" באי. אך הוא אומץ וגודל כנוצרי וכאוסטרלי, שירת בצבא האוסטרלי וכיום הוא "אביר" של מסדר סט. ג'והן ממלטה. במלחמת ששת הימים הוא נרשם כמתנדב אך המלחמה הסתיימה תוך... ששה ימים ולא עלה בידו לממש את התנדבותו. טיפוס צבעוני עם סיפורי חיים וסיפורי גבורה מכאן ועד להודעה חדשה. והכל מגובה בתמונות עם שועי עולם ובמכתבי הכרת תודה שמוצגים לרוחב "קיר התהילה" בסלון ובאלבומי תמונות.

דסמונד, כאמור, מתגורר במלבורן ומנהל את עסקי המשפחה הנרחבים משם (בניה, השקעות, יבוא ויצוא..). את העניינים בנאורו מנהל בנו שון. בן תערובת נאה. כל המשפחה המורחבת (הצד הנאורי), חברים, עובדים בכירים והמי ומי הנאורים מתכנסים לקבלת הפנים המשפחתית בביתם שנמצא בקומה השניה שמעל חנות הכלבו. זקנים, גברים, נשים וטף.

הבן שון מארח למופת והכיבוד כיד המלך.

משקאות אלכוהוליים וקלים חפשי. מגוון מאכלים מכל הסוגים. כל סוגי הבשר (עוף, הודו, כבש, בקר, חזיר), דגים שונים בצורות הכנה מגוונות, סרטנים, סלטים למיניהם, פירות וירקות וקינוחים בשפע.

ישבתי על המרפסת עם כל האוכל והשתיה וסופי ענדה לראשי כתר פרחים. עם חולצת האיים שקיבלתי אתמול במתנה מדנלין זה שילוב מושלם.

משוחחים עם הנוכחים על הא ועל דא. דסמונד פוצח בהרצאה היסטורית על גלגוליו של ישו ועל כך שיש הטוענים שכלל לא נצלב אלא מת ונקבר בצרפת (עוד תיאורית קונספירציה). הציל אותי מההרצאה המתישה ג'ורג' שהתקשר להזמין אותי לארוחת ערב בביתם.

נפרדתי מהחבורה ועם השקיעה היפה טסתי למלון להתקלח ולהחליף את בגדי המיוזעים.

בקושי התאוששתי מהארוחה אצל משפחת אופנהיימר והרי לי עוד ארוחת ערב אצל ג'ורג' ודניס. לפחות ארוחה קלה הפעם. החברה כללה את פאולין וד"ר זין ושלשתם שקעו בשיחה לגבי תכניות סקר הבריאות שלהם, הגשת דוחו"ת למשרד הבריאות הנאורי ול- WHO כדי לקבל תקציבים. אח"כ השיחה גלשה כמובן לנאורים. שיחה מרה על כך שיש כאן דור צעיר שלם שגדל ללא חינוך והשכלה ראויים ובקושי יודעים קרוא וכתוב. אם לא ייעשה כאן מעשה במיידי, אין עתיד למדינה כי התרומות ייפסקו באיזשהו שלב והנאורים עצמם לא מוכנים לעבוד ולהתקדם ולהשקיע. על מנהגי המין שלהם עם אנקדוטות עסיסיות איך ההוא וההיא נתפסו בפרהסיה. על אינפורמציה מעציבה על ילדות בנות 12 ו-13 שמתפתות ליחסי מין תמורת שוקולד או בירה. על כך שיש לא מעט מקרים של יחסי מין בין מבוגרים לבין קטינות במשפחה (מרבית האסירים הם על רקע זה). על אי השימוש בקונדומים והשכיחות הגבוהה של מחלות מין (עדיין לא HIV למזלם).
בניגוד לנאורים שלא משקיעים בחינוך והשכלה, סיפרה דניס על המנטליות של החינוך בטייוואן, במיוחד בטייפה. מגיל הגן הילדים מתחילים ללמוד ב-6 בבוקר! נשארים עד אחה"צ בכיתה ומכריחים אותם לנמנם עם הראש על השולחן בכיתה לחצי שעה כל צהריים כדי ש"ימלאו את הבטריה". הלימודים נמשכים לתוך אחה"צ ולפנות ערב ממשיכים לחוגי העשרה (אנגלית, מחשבים, מתמטיקה – לא חוגי כיף) עד הלילה ורק ב-9 בערב מכינים שיעורים והולכים לישון בחצות או לאחר מכן. בקושי נשאר זמן לישון בלילה. על טלביזיה ופלייסטיישן אין כמעט מה לדבר. אין משחקים עם חברים בשכונה. בסופי השבוע הילדים בד"כ מתאמנים בכלי נגינה מספר שעות או ספורט. לא נשאר כמעט זמן לילדות אמיתית. כך זה עד גיל 18 ולאחר מכן לאוניברסיטה (כ-90% ממשיכים ללימודים אקדמיים). אי אפשר כמעט למצוא ג'וב בטייוואן אם אתה לא אקדמאי. אפילו מפקידת הקבלה מצפים שתהיה בעלת תואר. את העבודות ה"שחורות" מבצעים פועלים זרים מתאילנד ופיליפינים או כפריים מהאזורים הדרומיים של טייוואן שהם אזורים פחות אורבניים. חברה תחרותית, מאד דוחפת להצלחה ולאמביציה, חברה מלחיצה מאד.
אז מה עדיף? כנראה שהאיזון צריך להיות איפשהו בין הבטלה וחוסר הרצון ללמוד ולהתפתח כפי שרואים בנאורו לבין הפושריות הטייוואנית. אולי בארצנו בסופו של דבר לא כל כך גרוע.

אני הולך לישון מפוצץ.
ומחר המסיבה של ה EXPATS.
מתחיל להראות כמו החגים אצלנו :-)

מתחילים את חגיגות חג המולד

ביום רביעי בצהרים הרציתי בנושא אאג. ההרצאה כוונה לרמה בסיסית ביותר כדי להתאים לאחיות ועובדי בריאות ללא הכשרה ברפואה לטובת בדיקות סקר ואיתור והכנת חולים לקראת ביקורי אאג עתידיים באי. למרות שכולם הוזמנו, טרחו והגיעו רק הרופאים ו-3 אחיות. כל שאר האחיות ועובדי בריאות הציבור - התאדו. הפסקת צהרים...

בערב הוזמנתי לארוחה בביתם של ג'ורג' (הקונסול) ודניס אשתו ביחד עם קים – סגניתו וד"ר זין הבורמזי – מנהל המערך של בריאות הציבור. סוף סוף אוכל ביתי – סלטי פסטה ופיצה. את האוירה אני סיפקתי עם 2 בקבוקי למברוסקו (אוסטרלי, אלא מה?). יושבים ומקטרים כמה קשה להשיג ולהתקדם עם הנאורים...

אוירת חג המולד באי כבר מתחילת דצמבר. בכל החנויות מקשטים. עצי אשוח (מלאכותיים) בחנויות, במלון ובבתים. בשעות הערב מנצנצים בבתים רבים אורות צבעוניים מהבהבים. זו גם תקופה של מסיבות וארועים.

גם בית החולים התקשט ונערך לקראת ארוחת הצהריים החודשית שהוקדמה ליום שישי זה שלפני חג המולד. יש תחרות של קישוטים בין המחלקות השונות, תהייה תחרות שירה בין מקהלות של המחלקות השונות וכמובן ארוחה עשירה. כולם התבקשו להגיע בצבעי החג – אדום וירוק.
תראו איזו יצירתיות ואיזה הומור בביתן של ההדרכה. פאולין קיבצה את המנקות שהן אלו שקלעו את כובעי הקש המקסימים הללו. והשלד מככב כסבא חג המולד.

בשעה אחת בצהריים מתכנסים ברחבה המקורה. שר הטקס הוא Sunia. שר הבריאות בחו"ל...

עובדים רבים אכן בצבעי החג, מתקשטים, אביזרים משעשעים וכולם עליזים ושמחים. אגב, הנאורים מאד אוהבים לצחוק, מכל דבר..

וגם אני משתף פעול בחולצה אדומה ועלה ירוק בכיס החולצה

מחלקים תעודות הוקרה ושי לעובדים המצטיינים, נפרדים מאחיות שפורשות לגמלאות ו... אוכלים.
לאחר הארוחה 4 מקהלות של העובדים (מנהלה, אחיות, בריאות הציבור ופארא-רפואיים) מציגות את שירי החג שהכינו. לאורך השבועיים האחרונים אני שומע אותם מתאמנים ברצינות והתלהבות אחרי שעות העבודה. הנאורים אוהבים ויודעים לשיר (בזכות שירת מקהלה כנסייתית). אכן, האימונים השתלמו – השירה מקסימה וההרמוניה הקולית מדהימה.

סופשבוע "עמוס" לפני. אני ה-HARE (ה"ארנב") של ה- HASH ביום שני הקרוב וצריך להכין ולסמן מסלול ואני מקווה לצאת סוף כל סוף לדיג ביום ראשון!

רציתי להוסיף וידאו אבל לא מסתדר לי בבלוג. חבל לכם...