לאור מזג האויר הגרוע בבוקר, התקשר אלי וויין, בעל הסירה והודיע שהוא מבטל את הדיג שתוכנן לאחר הצהריים. ומה לעשות שדווקא אחה"צ פסק הגשם, זרחה השמש והיה מזג אויר מצוין? הדיג אבוד לסופ"ש זה.
אז במקום הדגים הזמנתי את בני הזוג SOE ואשתו WYNN לארוחה במסעדה סינית. בתמורה הזמינה אותי הגברת לארוחת ערב בורמזית בחדרם במלון. היה טעים. במיוחד דג ברוטב עגבניות חריף שמזכיר מאד חריימה.
בבוקר יום שני ניתחתי את הניתוחים האלקטיביים האחרונים שתכננתי כאן. אני לא רוצה לנתח מבלי שיהיה לי זמן מעקב סביר אחרי המנותחים ובהמשך השבוע וביום שני הבא תהיה חופשת כריסטמס.
בערב – ה- HASH. היה מזג אויר מושלם וכולם נהנו לצעוד בשביל הבתולי שפרצנו שהיה חדש בחלקו אפילו לותיקי החבורה. כמצופה, כ"ארנב" הוכנסתי למרכז המעגל ולקולות השיר הורדתי את הבירה ואח"כ עוד בירה כי... חבשתי כובע. ואח"כ עוד בירה כי... היה לי טלפון סלולרי במהלך ה HASH (משגרירנו מיכאל רונן). ואח"כ... מי כבר יכול לספור :-)
ארוחת הערב לסיום במסעדת המלון. למרות שהזמנתי ותיאמתי ותמחרתי ארוחת BBQ – ה"שף" הנאורי, כמצופה, הצליח לאכזב. אין תפוחי אדמה במטבח (באי?) ותחליף הפחמימות לתפוחי אדמה אפויים היה... לחם. נקניקיות צלויות וסוליות של כבש.. מה קרה לעוף בגריל??? התעופף.. וה NICE SALAD שהבטיח היה לא יותר מכרוב קצוץ. מילא. כשאין ציפיות גם אין אכזבות. באיזשהו מקום ציפיתי שכך יראו פני הדברים. קיוויתי להיות מופתע לטובה. בפעם הבאה (בגלגול הבא) – אדע טוב יותר.
ביום רביעי בערב יש קבלת פנים במלון, ע"י הנשיא, לעובדי המדינה הבכירים והרופאים והאחיות הבכירות נחשבים כנראה בקטגוריה הזו.
היו קצת נאומים ואז כֵּירָה כמו בקבלת הפנים לוועידה. המון מאכלים שונים, רובם לא טעימים לי. אבל היה תפוז! ותפוח! ופפאיה!בהמשך היו מספר מקהלות של עובדים ממחלקות הממשל השונות או מבני התפוצות השונות שבאי ששרו שירי כריסטמס. החבר'ה מבית החולים גררו אותי איתם למקהלה ומצאתי את עצמי איתם מזמזם שירי כריסטמס או מהמהם אומפפה :-)
אבל הכי מצאו חן בעיני ריקודים מסורתיים מטונגה שכיכבו בהם בעיקר בנותיו ובנו של אלאני בעוד שאר בני המשפחה המורחבת (אלאני, אחותו שהיא מיילדת כאן, בן דודו שהוא SUNIA מזכיר הבריאות) מעודדים ברקע. ריקודים מעניינים ומקסימים שמצד אחד יש בהם קצב ושמחה ומצד שני תנועות ידיים עדינות כמו של רקדניות תאילנדיות או מבאלי.
במיוחד רוקדת יפה אחת הבנות שלמדה את אומנות הריקוד הלאומי בטונגה.
יום רביעי הוא ערב חג המולד. מקשטים את חדרי המרפאות.
בבית החולים נערכת אחה"צ "מסיבה" של אחיות המרפאות וחדר ניתוח עם הרופאים ועוד מספר עובדים. באחד מחדרי מרפאות החוץ התכנסנו. בעיקר כדי לאכול (לאחר שד"ר קיקי בירך כמובן). העובדים הביאו אוכל ביתי (כבר אמרתי שהוא לא לטעמי?) ומעט אוכל סיני קנוי. לאחר האוכל טכס המתנות שמתחת לעצ(יץ) חג המולד. כזכור דנלין (המנותחת שלי) קיבלה ממני סלסלה עם טואלטיקה ואני קיבלתי ממנה בושם לגבר, וופלים, קנקן תה קטן ו... הכי משמח, חולצת איים (חולצה פרחונית קלה ואוורירית – כמו חולצת הוואי).
ה"מסיבה" הסתיימה במהירה לאחר המתנות וכולם התפזרו.25 לדצמבר. חג המולד היום. יום שמשי וחם. השמיים כחולים ונפלאים. סנטה צריך להגיע על גלשן גלים ולא עם מזחלת רתומה לאיילי הצפון..
יצאתי למרפסת שטופת השמש כדי לראות האם נעלי ההתעמלות המסריחות והמתפוררות שלי התייבשו לאחר ה-HASH הבוצי. גם אותן גנבו (אני בקומת קרקע). ממילא החלטתי שהן גמרו את הקריירה. אבל לפחות יכלתם להשאיר לי אותן ל-HASH האחרון של יום שני הקרוב? אני לא הולך לשתות בירה מנעל חדשה!!
יצאתי לחצר כדי לראות האם הגנב נרתע מהסרחון והחליט להשליכן לאחר שלקח אותן. להפתעתי ראיתי לפתע את הנעליים עומדות זו לצד זו במרפסת של חדר 103. זהו חדר לא מאוייש כרגע. תעלול של הילדים? התעתקות של חפצים דוממים???
אחר הצהרים של חג המולד הוזמנתי למסיבה / קבלת פנים של משפחת אופנהיימר – הבעלים של הכלבו CAPELLE. הקשר עם שון, הבן המנהל, נוצר באמצעות שגרירנו מיכאל רונן. האבא המבוגר, דסמונד, מתגורר באוסטרליה והגיע לחג. הוא לבן (נשוי לסופי שהיא נאורית) והוא סיפר לי שהאבא הביולוגי שלו היה יהודי. הנה "הנקודה היהודית" באי. אך הוא אומץ וגודל כנוצרי וכאוסטרלי, שירת בצבא האוסטרלי וכיום הוא "אביר" של מסדר סט. ג'והן ממלטה. במלחמת ששת הימים הוא נרשם כמתנדב אך המלחמה הסתיימה תוך... ששה ימים ולא עלה בידו לממש את התנדבותו. טיפוס צבעוני עם סיפורי חיים וסיפורי גבורה מכאן ועד להודעה חדשה. והכל מגובה בתמונות עם שועי עולם ובמכתבי הכרת תודה שמוצגים לרוחב "קיר התהילה" בסלון ובאלבומי תמונות.
דסמונד, כאמור, מתגורר במלבורן ומנהל את עסקי המשפחה הנרחבים משם (בניה, השקעות, יבוא ויצוא..). את העניינים בנאורו מנהל בנו שון. בן תערובת נאה. כל המשפחה המורחבת (הצד הנאורי), חברים, עובדים בכירים והמי ומי הנאורים מתכנסים לקבלת הפנים המשפחתית בביתם שנמצא בקומה השניה שמעל חנות הכלבו. זקנים, גברים, נשים וטף.
הבן שון מארח למופת והכיבוד כיד המלך.
משקאות אלכוהוליים וקלים חפשי. מגוון מאכלים מכל הסוגים. כל סוגי הבשר (עוף, הודו, כבש, בקר, חזיר), דגים שונים בצורות הכנה מגוונות, סרטנים, סלטים למיניהם, פירות וירקות וקינוחים בשפע.
ישבתי על המרפסת עם כל האוכל והשתיה וסופי ענדה לראשי כתר פרחים. עם חולצת האיים שקיבלתי אתמול במתנה מדנלין זה שילוב מושלם.
משוחחים עם הנוכחים על הא ועל דא. דסמונד פוצח בהרצאה היסטורית על גלגוליו של ישו ועל כך שיש הטוענים שכלל לא נצלב אלא מת ונקבר בצרפת (עוד תיאורית קונספירציה). הציל אותי מההרצאה המתישה ג'ורג' שהתקשר להזמין אותי לארוחת ערב בביתם.נפרדתי מהחבורה ועם השקיעה היפה טסתי למלון להתקלח ולהחליף את בגדי המיוזעים.
בקושי התאוששתי מהארוחה אצל משפחת אופנהיימר והרי לי עוד ארוחת ערב אצל ג'ורג' ודניס. לפחות ארוחה קלה הפעם. החברה כללה את פאולין וד"ר זין ושלשתם שקעו בשיחה לגבי תכניות סקר הבריאות שלהם, הגשת דוחו"ת למשרד הבריאות הנאורי ול- WHO כדי לקבל תקציבים. אח"כ השיחה גלשה כמובן לנאורים. שיחה מרה על כך שיש כאן דור צעיר שלם שגדל ללא חינוך והשכלה ראויים ובקושי יודעים קרוא וכתוב. אם לא ייעשה כאן מעשה במיידי, אין עתיד למדינה כי התרומות ייפסקו באיזשהו שלב והנאורים עצמם לא מוכנים לעבוד ולהתקדם ולהשקיע. על מנהגי המין שלהם עם אנקדוטות עסיסיות איך ההוא וההיא נתפסו בפרהסיה. על אינפורמציה מעציבה על ילדות בנות 12 ו-13 שמתפתות ליחסי מין תמורת שוקולד או בירה. על כך שיש לא מעט מקרים של יחסי מין בין מבוגרים לבין קטינות במשפחה (מרבית האסירים הם על רקע זה). על אי השימוש בקונדומים והשכיחות הגבוהה של מחלות מין (עדיין לא HIV למזלם).
בניגוד לנאורים שלא משקיעים בחינוך והשכלה, סיפרה דניס על המנטליות של החינוך בטייוואן, במיוחד בטייפה. מגיל הגן הילדים מתחילים ללמוד ב-6 בבוקר! נשארים עד אחה"צ בכיתה ומכריחים אותם לנמנם עם הראש על השולחן בכיתה לחצי שעה כל צהריים כדי ש"ימלאו את הבטריה". הלימודים נמשכים לתוך אחה"צ ולפנות ערב ממשיכים לחוגי העשרה (אנגלית, מחשבים, מתמטיקה – לא חוגי כיף) עד הלילה ורק ב-9 בערב מכינים שיעורים והולכים לישון בחצות או לאחר מכן. בקושי נשאר זמן לישון בלילה. על טלביזיה ופלייסטיישן אין כמעט מה לדבר. אין משחקים עם חברים בשכונה. בסופי השבוע הילדים בד"כ מתאמנים בכלי נגינה מספר שעות או ספורט. לא נשאר כמעט זמן לילדות אמיתית. כך זה עד גיל 18 ולאחר מכן לאוניברסיטה (כ-90% ממשיכים ללימודים אקדמיים). אי אפשר כמעט למצוא ג'וב בטייוואן אם אתה לא אקדמאי. אפילו מפקידת הקבלה מצפים שתהיה בעלת תואר. את העבודות ה"שחורות" מבצעים פועלים זרים מתאילנד ופיליפינים או כפריים מהאזורים הדרומיים של טייוואן שהם אזורים פחות אורבניים. חברה תחרותית, מאד דוחפת להצלחה ולאמביציה, חברה מלחיצה מאד.
אז מה עדיף? כנראה שהאיזון צריך להיות איפשהו בין הבטלה וחוסר הרצון ללמוד ולהתפתח כפי שרואים בנאורו לבין הפושריות הטייוואנית. אולי בארצנו בסופו של דבר לא כל כך גרוע.
אני הולך לישון מפוצץ.
ומחר המסיבה של ה EXPATS.
מתחיל להראות כמו החגים אצלנו :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה