יום שבת, 30 בינואר 2010

סוגרים מעגל

שבועיים לאחר שובי ארצה, הוזמנתי לארוחת ערב ממלכתית בבית נשיא המדינה לכבודם של נשיאי נאורו ומיקרונזיה שהגיעו לבקור בישראל.
שמחתי מאד שגם סנדרה קיבלה הזמנה לארוע, שהן מעורבותה בהכנות ובגיוס התרומות והן הקשר והליווי שלי במהלך שהותי, היו משמעותיים.
בערב ירושלמי קר , ב 21.1.10 עלינו לבירה למשכן נשיאי ישראל.

מתחילים בקבלת פנים ובחטיפים באולם נפרד. קצת הכרויות חדשות ומפגשים עם מכרים ישנים. פגשנו את גילי שריר ואת חיים דיבון ממש"ב.שמחנו לפגוש את ד"ר דני ירדני והצטערנו שהדר לא יכלה להגיע.
לאחר מכן מתכנסים ועומדים בשורה ארוכה ללחיצות ידיים. כל אחד מהנוכחים מוצג באנגלית בפני שלשת הנשיאים ולאחר מכן לחיצת ידיים קצרה.
נכנסים לאולם לארוחת הערב ובין המנות נישאים הנאומים. ראשון בנואמים - נשיאנו שמעון פרס,

שנראה עייף הערב. אחריו נשיא מיקרונזיה ומסיים נשיא נאורו – מרקוס סטפן.
בסיום כל נאום מורמת כוסית לחיים והאוירה משתחררת במעט. זכינו גם שדוד ד'אור ינעים את הארוע במספר שירים.

שמחתי מאד להפגש שוב עם מרלין מוזס – שגרירת נאורו לאו"ם והמוציאה והמביאה בקשר השוטף עם ישראל. אשה ענקית ולבבית, חמה ומרשימה.
גם שר החוץ ד"ר KEKE התלווה לנשיא ושמחנו לשוב ולהתראות.
תמונות לסיום ולסגירת המעגל עם שגרירנו בנאורו וראש מחלקת הפסיפיק –מיכאל רונן וסגניתו גילי שריר.

זהו. תם הערב ולמעשה גם תם הפרק של הרפתקת נאורו בחיי.

נשארו הזכרונות... ונשאר הבלוג... והתמונות.

יום שני, 4 בינואר 2010

פרידה

בימים האחרונים בנאורו הרגשות מעורבים.

שמחה לחזור הביתה לסנדרה, לילדים, למשפחה, לחברים ולכל מה שמוכר ונעים ומרגיש בטוח. השמחה מהולה בעצב של הפרידה ואפילו שעדיין לא עזבתי, אני כבר מתחיל להתגעגע.

הגעגועים הם בעיקר לאנשים הטובים כאן באי שפתחו בפני את ליבם ואת ביתם. לבני הזוג SOE ו-WYNN. לג'ורג' פרייזר ולדניס. לחבר'ה של ה- HHH. לשון אופנהיימר ומשפחתו.

יש גם תחושה של משימה לא גמורה. פציינטים רבים שעדיין זקוקים לטיפול ולא הצליחו לקבלו מסיבות שלהם או מכיוון שהאוזניים עדיין מפרישות ולא ברות ניתוח. ילדים רבים שיזדקקו לניתוח עתידי כשיגיעו לגיל המתאים. אני יודע שכאן באמת זקוקים לי ואין תחליף כרגע. כן, אגו מקצועי.
יש תחושת החמצה מכיוון שהמערכת כאן לא השכילה להצמיד לי אחות שתלמד טיפול בסיסי ותכין את הפציינטים לקראת ביקורים עתידיים של משלחות אאג. הנושא עלה מספר פעמים, גם ע"י הצוות האוסטרלי, אבל... הסתבר גם שלא הופץ מידע לאוכלוסיה שמגיע א.א.ג. לאי. המידע עבר מפה לאוזן אבל זה לא היה מספיק כפי שנוכחתי בדיג יום טרם עזיבתי.

אבל אני שלם עם עצמי ומסופק.

אני באתי לא כדי לשנות עולמות אלא לעזור כמיטב יכולתי הצנועה. חינוך לבריאות היא משימה רבת שנים שתפקידו של משרד הבריאות המקומי (בעזרתם של ארגונים כמו WHO וארגוני בריאות אזוריים + תקשורת) להטמיע. כנראה שכאן זה ייקח עוד שנים רבות וזה יוכל להשתפר רק אם ישתלב בעליה ברמת חיים, ברמת התעסוקה ובמוטיבציה האישית להשתפר ולהתקדם. אולי זה תלוי מנטליות ותרבות ואולי זה גם קשור לערך עצמי נמוך של האוכלוסייה בעקבות כיבוש וניצול ובהמשך, לאחר העצמאות, לקריסה כלכלית והסתמכות על תרומות ועזרה חיצונית (אני לא רוצה להשמע פטרוני; אלו תובנות שטחיות שלי).
רשמתי לא מעט המלצות בדו"ח המסכם שלי אבל אני בספק אם תמומשנה. מן הסתם עוד דו"ח למגירה.

כי זוהי נאורו NAURU = No Action Unless Really Urgent

אז מה אם יש הפסקות חשמל, אי אפשר לשתות מהברזים ולא תמיד יש דלק בתחנת הדלק (אבל יש שיפור מאז 2003). חיים בקלות בלי דאגות. גם לי היו בסה"כ חדשיים נינוחים הרחק מ"מירוץ העכברים" היומיומי ועוד עם בונוס של התנדבות ותחושת תרומה וסיפוק, תחושת הרפתקה והגשמה של חלום ישן, מכרים וחברים חדשים והרבה כיופים.

אני נפרד ביום שני בבוקר מחברי SOE ו- WYNN בארוחת בוקר במלון. אני נפרד מחברי ועמיתי בבית החולים. צריך להיות בנתב"נ בצהרי היום - הטיסה יוצאת בשתיים בצהרים.
אני גומע מבט אחרון באי מחלון המטוס הממריא...
אני נפרד מ"האי הנעים" - Pleasant Island כפי שכונתה נאורו בעבר.

מהחופים הטרופיים
מהצמחיה השופעת והירוק התמידי בעיניים

מהפרחים הצבעוניים

ומהשקיעות המדהימות


חזרה לחורף הישראלי.

מת כבר להתחבק עם סנדרה מתחת לפוך.
מת כבר לפגוש את הילדים והמשפחה.
מת כבר לשניצל ולחמין :-)
[זהו אני כבר בבריסביין ושולח משם].

יום ראשון, 3 בינואר 2010

סוף שבוע אחרון

יום שישי 1.1. הוא עוד יום חופש. סופ"ש ארוך של שישי-שבת-ראשון לפני.אני מנצל את הבוקר לפרק את המרפאה ולארוז את כל הציוד. כבד ברוך השם. יהיה הרבה לשלם על משקל עודף בטיסות חזרה.

בערב שוב מזמינים אותי SOE ו-WYNN לארוחת ערב. מגיעים גם ZIN ו- NAING. אוירה נעימה.
הזוג נזכר בהכרותם ובחיזור בן 8 שנים בבית הספר לרפואה עד שנישאו, לפני כ-30 שנה!
אבא של SOE היה גנרל בצבא הבורמזי ומראשי ההפיכה הראשונה ב-1962. בהמשך היה שר בממשלה כך ש-SOE הוא בן לאליטה השלטונית הבורמזית. SOE היה תמיד מלווה בשומרי ראש בתקופת לימודיו וכן בתקופה שהסתובב עם WYNN. המשפחה של WYNN היתה עשירה – בעלים של 3 מכרות לאבני אודם וספיר בצפון בורמה. בעקבות ההפיכה הולאם רכוש המשפחה והתפתחה אצלם טינה כלפי הממשל הצבאי. WYNN לא רצתה בכלל קשר עם בן למשפחה צבאית עקב הסתייגות משפחתה מכל מה שנודף ממנו ריח צבא. אבל דווקא האבא של SOE מהחונטה הצבאית השביע את בניו שלא לפנות לדרך הצבאית והאמא עודדה אותו ללמוד רפואה. ב-1982, במהלך לימודי הרפואה, האבא חלה בסרטן המעי הגס ונסע ללונדון להינתח ולקבל טיפולים. SOE נסע איתו ל-3 חדשים וכדי לא לאבד את WYNN שלח את אמא שלו למשפחתה כדי לבקש את ידה. הסוף הרומנטי ידוע – הם נישאו. אך החיים לא היו פשוטים. למרות הרקע המשפחתי SOE היה בין המוחים נגד הממשל הצבאי. בהפיכה הצבאית הבאה נגד החונטה השלטת, SOE סומן כמתנגד למשטר וכבן למשפחה מהשלטון הקודם נאלץ לעזוב את בורמה. הוא נמלט ליפן שם היו לו חברים אך לא יכל לעבוד במקצועו כרופא ועבד בעבודות מזדמנות שונות כשוטף כלים, מנקה וכו' (הוא מספר שסנדי, בתו, התביישה בו בגלל העבודות ה"בזויות" שנאלץ לעסוק בהן). לאחר תקופה פתח באופן לא חוקי מרפאה בסיסית למהגרי עבודה בורמזים וטיפל בהם. בהמשך הקריירה שלו מצא את עצמו כרופא על ספינת תענוגות ששייטה במזרח הרחוק עד שיום אחד הספינה הענקית נשרפה כליל ליד סינגפור. החיים הוליכו אותם לפיג'י שם עבדו בבית החולים הגדול במדינה בבירה SUVA במשך כ-9 שנים עד שמצב הבטחון האישי בפיג'י הדרדר וכנופיות החלו לפרוץ לבתים ולהתאנות בעיקר לזרים, ללא מענה הולם מהמשטרה. הם מצאו עצמם בחשש מתמיד לחייהם ורכושם, ובחרדה מהעלול לקרות לסנדי, והחליטו לעזוב לחוזה בנאורו. ולמרות כל תהפוכות החיים הם זוג אופטימי, חייכן, נדיב, אדיב ועדין. אני לא מזהה אצלם מרירות. אני משוכנע שהבודהיזם ולימוד וויפאסנה מקלים ותורמים לתחושת ההשלמה ולשלוותם הפנימית.

קשר האינטרנט בבית-החולים התנתק אז אני מתנתק מבית החולים בסוף השבוע. השבת עוברת בעצלתיים ובניחותא עם סיכומי השנה של CNN וקריאה. SOE נתן לי ספרים בנושא וויפאסנה ו- DHARMA שמסקרנים אותי ואני מנסה לתרגל ולהתבונן "בקטנה". מדי פעם אני נזכר להתבונן בתחושותי ללא שיפוט וזה מרגיע. לא נראה לי שאגיע להארה לפני שהפסקות החשמל כאן ייפסקו אבל זה מסקרן ומאתגר.

ארוחת צהרים עם SOE במסעדת INDOOR שנדגמה בזמנו ע"י צוות הביקורת הקולינרי.

אחה"צ טלפון מפתיע מוויין – מנהל תחנת החשמל המקומית – רוצה לצאת איתנו לתחרות דיג מחר בבוקר? בטח!!! אז מחר ב-6 בבוקר בנמל ANIBARE.

בני הזוג שוב "מאמצים" אותי ואני מוזמן לארוחת ערב בחדרם לאחר ש- WYNN חוזרת ממשמרת היום (9-18) בבי"ח.


יום ראשון ב-6 בבוקר אני על הרציף בנמל. הסירה של וויין מתאחרת ובינתיים המתחרים האחרים מורידים את סירותיהם למים. ביניהם גם שון ואנחנו מברכים בבוקר טוב לבבי. הסירה מגיעה רק ב- 6:30. וויין לא עליה אבל בנו החורג איבן ו-3 מקומיים: לין הקפטן, פיטר וברון. יוצאים לדרך עם הזריחה היפה מעל המים. מסתבר שהתחרות משש בבוקר עד שש בערב. וויין אמור להצטרף אחה"צ. מיד כשיוצאים מהנמל כל החכות מוכנסות לעמדות, מוטות הצד מוסטים ומחברים פתיונות.
עכשיו, יום לפני עזיבתי, נזכרים שניים מהצוות שיש להם ילדים עם בעיות אוזניים ובאמת חבל שלא ידעו שיש א.א.ג. באי... למה משרד הבריאות הנאורי לא הפיץ את הבשורה???מהר מאד השמש עולה למרומי השמיים וקופחת. אני מרגיש שאני נשרף. מזל שיש לאיבן קרם הגנה. מסתובבים סביב כל האי 4 שעות ודגים – יוק! אחת הסירות מודיעה בקשר שתפשה MARLIN – דג ענק שיכול בקלות להגיע מעל 100 ק"ג. אוירת התחרותיות גוברת אך דגים עדיין אַיִן. הקרוז נמשך לו ואנחנו מתפרקדים על הסיפון הקטן עם שתיה ובירות ומתמרחים נגד השמש. לין הקפטן עם מחושי קיבה ואנחנו מורידים אותו בנמל. פיטר הופך לקפטן וממשיכים.

לקראת צהרים מגיעים סוף סוף לשדות הציד שמסומנים, כפי שכבר למדתי, בלהקת צפורים שמרחפת מעל המים. הצלחנו להוציא טונה אחת שמהר מאד מצאה את דרכה לשדות הציד הנצחיים כסשימי עם רוטב סויה ולימון. עכשיו על קיבה מלאה מוכנים להמשיך. אבל היום – אליה וקוץ בה. אנחנו מוקפים בלהקת דולפינים חמודים ו...חמסנים. כל דג שאני מצליח להעלות בחכתי, מתנפל עליו דולפין וקוטף אותו מהקרס. הממזרים האלה חשים את פרפוריו של הדג שנלכד וללא שהיות מתנפלים עליו. אין שום אפשרות לנצח דולפין. הכוח העצום שלו, המהירות והחכמה שלו לא מאפשרים להספיק ולגלגל את הדג מספיק מהר לסירה. כל פעם חוזר פתיון ריק ובאחד המקרים הדולפין חתך לנו את החוט לגמרי ונעלם עם הדג והפתיון היקר. מתסכל. רק עוד WAHOO אחד הועלה לסירה ובשעה שלש, כשחוזרים למזח לאסוף את וויין, אני מודיע על פרישה עם עור שרוף ושרירי ידיים וכתפיים מכווצים. צריך לגמור לארוז ולהספיק לכבס ולהסיר את סרחון הדגים כדי שיתייבש עד מחר.

אני מוזמן לארוחת ערב אחרונה אצל ג'ורג' ודניס.
בדרבי אליהם אני נפרד מהשקיעה האחרונה שלי בנאורו.

מסלול ההמראה מחכה לי מחר.

יום שישי, 1 בינואר 2010

ימים אחרונים של 2009

ביום שלישי חוזרים לעבודה. כרגיל הכל בניחותא. בצהרים הזמנתי את ד"ר Naing המרדים ושתיים מאחיות חדר ניתוח למסעדת Moon River . קאיטירו בחופש ויש אחות חדשה בשם קרוליין שבקושי עבדתי איתה אבל אם מזמינים והאוכל על חשבוני אז למה לא? אני שואל מדוע טינדה לא מצטרפת – האחיות מצחקקות במבוכה או בלעג ואומרות שהיא פוחדת שבעלה יכה אותה...
בערב שוב הזמינו אותי ד"ר SOE ו- WYNN אשתו לארוחת ערב בחדרם שבמלון. נתתי ל WYNN את הדגים והיא הכינה סשימי טעים להפליא – טונה טריה בפרוסות עדינות עם רוטב סויה וג'ינג'ר קצוץ דק דק. אבל לפני הכל אני חייב לטעום מקארי החזיר המפורסם שלה. אני אוכל בתיאבון ומזיע... חבל על הזמן (למתקשים – כשאני אוכל חריף אני מתחיל להזיע). וזה עוד מתובל בעדינות מתוך התחשבות בי!
ודווקא לקראת סוף שהותי אני מקבל מקרים ביזאריים ומסובכים.

ביום רביעי בבוקר ביצעתי ביופסיה לגידול בנחיר של זאטוטה בת שנתיים. גידול פריך ומדמם מכל נגיעה. דיממה כהוגן למעלה מ-300 סמ"ק ונאלצנו לתת לה עירוי דם. אבל הטמפון עצר את הדימום. אין בנק דם בנאורו. כשצריך לערות דם קוראים לקרובי המשפחה ובודקים התאמת דם ואז לוקחים תרומה מבן המשפחה עם ההתאמה לסוג ולקבוצת הדם של הנתרם. למזלה של הילדה ולמזלי לא היתה תגובה שלילית לעירוי הדם. אני סברתי שצריך לפנותה לאוסטרליה ביחד עם הטיסה שלי. זאת כדי להמנע ממצב שהיא תדמם לאחר עזיבתי ולא יהיה כאן מישהו שיוכל לבצע טמפונדה ולעצור את הדימום. כדי לקבל אישור להטיסה לאוסטרליה היא צריכה כנראה להיות אחייניתו של הנשיא. אז הדרכתי את הכירורג והמרדים כמיטב יכולתי והשארתי טמפונים. נקווה...

היה פה בחור עם סרטן לוע שאבחנתי. שלחנו מכתב לאוסטרליה וקיבלנו הצעת מחיר של 140,000$!!! אלאני חושב שאף אחד לא יממן את הטיפול היקר כי המשאבים מוגבלים.

אנחנו צריכים לשמוח ולהודות לחברה שבה אנו חיים עם מערכת בריאות שכזו. זה לא מובן מאליו. אנשים מקטרים על סל התרופות בארץ ועל כך שלא מכניסים תרופות מסוימות יקרות וכאן ובמדינות עולם שלישי אחרות לאנשים אין רפואה בסיסית. גם כאן ההחלטה שלא לטפל בעלויות גבוהות במישהו עם פרוגנוזה גרועה נובעת מתעדוף ושיקול שאולי עדיף לטפל ב50 חולים ברי הצלה מאשר באחד שסיכוייו בסימן שאלה (למרות שהמקרה הספציפי הנ"ל דווקא בעל סיכויים טובים). תמיד השמיכה תהיה קצרה...

כדי לקלקל את התיאבון, בצהרים קורא לי ד"ר לואיס לראות את הגועל נפש הזה
חולה סכרתי שלדבריו פשוט גירד את האזור עד שהתפתח הזיהום הנוראי הזה. הבעיה שזה התחיל לפני שבועיים והוא החליט משום מה להגיע רק היום! כשהאוזן כבר כמעט נופלת... לך תבין. אושפז, אלא מה? אין מעבדה בקטריולוגית בנאורו אז אי אפשר לטפל לפי תרביות. מקווה שבחרתי את האנטיביוטיות הנכונות.

וכשהגעתי לפנות ערב לחדרי במלון – נס!!! הטלביזיה עובדת. 10 !!! ימים!!! אני מבקש שיתקנו לי את הטלביזיה, מזכיר פעמיים ביום... לאחר אינספור תירוצים והעברת המידע (???) ממשמרת למשמרת ומספר נסיונות כושלים, וחופש של חג המולד ו... נמצא הגאון התורן שהצליח! כיפק היי!!

יום חמישי 31.12 הוא יומי האחרון במרפאה. מחר 1.1 יום חופש ובסוף השבוע אארוז. אספתי את כל הסטים הניתוחיים מחדר ניתוח ואני מתחיל לנקות ולקפל את כל הציוד במרפאה.
שחררתי את הילדונת המנותחת מאתמול לאחר שההמוגלובין עלה בעקבות עירוי הדם.
רבע שעה לפני סיום. אני כבר מתחיל לקפל את הציוד. גמרתי לנקות מכשירים ולהשרות באלכוהול.האחות מבקשת ממני לראות פציינט אחרון. אמרתי בוודאי.ילד בן 9 עם תלונה של דימומים חוזרים מהאף מצד שמאל, מזה שנה. אני מסתכל באף ורואה נקודת דמם קטנטנה בקדמת המחיצה. מתפתה לרשום משחה ולשחררו. אבל יש גם מוגלה בעומק הנחיר. אני מנסה לנגב עם אפליקטור ומבקש ממנו לקנח – לא רואים ברור. נוח לי להשבות בהנחה שהוא מנוזל אבל המקצועיות והאובססיביות שלי לא מניחים לי. חיברתי מחדש את הסקשן – אני אצטרך לנקות אותו מחדש מכל הדם. הוצאתי את הפינצטות – אצטרך לחטא אותן מחדש. ואכן לאחר שנשאבה המוגלה התגלה בעומק הנחיר גוף זר מוזר – מעין זרע של צמח עם קוצים. הצלחתי להוציא. מזל של הילד שהגיע דווקא היום ומזל שלא התעצלתי ונשביתי במה שהמוח רוצה לפעמים להאמין כשנוח לו (ניהול סיכונים... לא להתפס להנחות מוקדמות!).
יש תמורה (סיפוק וגאווה מקצועית) לאגרה :-)


היום בערב מסיבה במלון של צוות בית החולים לקבלת השנה החדשה. צריך לעשות השלמות למה שהוחמץ בשבת הקודמת בגלל הפסקת החשמל.
ירח מלא היום. השמים בהירים והתאורה הטבעית מצויינת אבל גם החשמל עובד והמוזיקה (הפסיפית בעיקר, גלי עטרי לא באה להם כל כך טוב) רועמת. אלאני מנצח על המנגל.
הפיג'יאנים לא בנמצא בינתיים – מתדלקים בקאווה בחדריהם למעלה. לאט לאט מתקבצים כולם. צריך להשלים את הריקודים שהוחמצו בשבוע שעבר.
אז הבנות של פאולין מדגימות ריקוד סמואני (הן חצי סמואניות – האבא), ריקוד גברי מפיג'י,
ריקוד מטונגה וריקוד בורמזי.

שמחתי נורא שהקשר הלוויני עבד לקראת חצות ויכולתי לעשות את הספירה לאחור (אצלנו, 10 שעות לפני ישראל) ביחד עם סנדרה ואפילו להתנשק בטלפון. גם הפרחים לסנדרה שהזמנתי באינטרנט הגיעו בעיתוי מושלם לפני השנה החדשה של שנינו.
אחלה התחלה ל- 2010.