עוד HASH

היום לפנות ערב יצא לדרך ה HASH ה401.הפעם המסלול הוא בשולי הרמה המרכזית, בינות לזקיפי סלע גבוהים וצפופים, עובר בתוך צמחיה של עצים סבוכים, נסתרים מהשמש.
הזקיפים הגבוהים, שעת בין הערביים וחשרת ענני גשם חברו ביחד למסלול אפלולי באור דמדומים, בינות לגזעים מרקיבים, ביצות קטנות, מנהרות שנוצרו בתוך זקיפי הסלע וגשם שוטף. הרגשתי כמו בסרט של אינדיאנה ג'ונס. בכל רקע יכלה לקפוץ איזו רוח מהביצה או גולגולת מבין גומחות הסלעים. רק שבסוף האוצר הוא הבירות וארוחת הערב.

לאחר סיום המסלול נוסעים רטובים לחלוטין לביתו של ג'ורג' על ראש הגבעה. הבירות, כמיטב היכולת האוסטרלית, נשתות כמים. כל בדיחה, ארוע, יומולדת וכו' הם עילה לבירה.
לאחר הבירות מתכנסים בביתה של קים, סגנית הקונסול, הצמוד לביתו של ג'ורג' למזנון ארוחת ערב. השבוע ג'ורג' חגג את יום הולדתו (ה49 כמדומני) וזו סיבה לקנח בעוגה.

מבול ממשיך לרדת ללא הפסקה. חזרתי רטוב עד לשד עצמותי אבל אני יבש יחסית לנאורים רבים שפשוט משוטטים חפשי במבול, נוסעים בטוסטוסים, משפריצים בשלוליות, רוחצים את הפעוטות בנגר מי הגשם שבכביש.. כולה מים, מן הסתם נקיים יותר מאשר בצנרת.

28/29-11-2009 סוף שבוע רגוע

שבת נעימה ורגועה. למרות תקוותי לא הוזמנתי לדיג והתעוררתי לי מאוחר, ברוגע. נסעתי לבית החולים להתחבר לאינטרנט ולהעלות את הבלוג לאתר BLOGGER שמקבל גם תמונות.
צילמתי קצת תמונות של בתים בדרך. מושך את העין במיוחד הבית שליד שדה התעופה שבעליו תלה על העץ שבחצרו מאות דיסקים שמנצנצים בשמש.
שבת היא יום השוק. ב CIVIC CENTER מנסים מעט אנשים למכור את מרכולתם הדלה בדוכנים מאולתרים.

אחרי בית החולים עברתי דרך הכלבו CAPELLE כדי לקנות כמה מצרכים ולאכול חטיף מהיר של דים סם. מתחילים כבר לקשט לכריסמס ולהשמיע שירי חג ברקע – כנראה כדי להתחיל את קדחת הקניות לקראת החג.
להפתעתי ולשמחתי גיליתי מול החנות חוף ממש נחמד, חול לבן ואיזור מים שקטים שמוגן ע"י זקיפי הסלע בעומק. כמעט מעין לגונה. שווה בדיקה. היום, לצערי, אני בלי בגד ים.

הדרך חזרה למלון בצד הזה של האי משופעת בצמחיה ירוקת עד. הצד המזרחי פחות מיושב והירוק העז מודגש יותר. אבל אין לטעות, זהו אי טרופי והצמחיה שופעת בכל מקום. בצידי הכביש ובכל חצר המון עצי FRANGIPANI עם פרחים יפים בלבן, צהוב וורוד. הפרחים משמשים לקליעת שרשרות לצוואר, נזרים וסתם לשים מאחורי האוזן.

ה PANDANUS מניבים אגוזים מיוחדים באשכולות.

עצי ה TOMANA הם היחידים שעשויים לשמש לייצור רהיטים או לבניה מכיוון שהם עמידים לטרמיטים. האגוז הגדול יכול לשמש למאכל אך בעיקר הפיקו ממנו בעבר שמן למאור וכיום מפיקים ממנו שמן שטוב למחלות עור. וכמובן המון עצי קוקוס, מטפסים ושיחים.
הייתם מאמינים שבשבת בערב נדבקתי מול הTV לתחרות מיס SOUTH PACIFIC (למי שבמתח – מיס פיג'י זכתה!)?
היום היפה הזה נגמר בגשם עז. ענני הגשם המתינו כל היום במזרח ובחרו להכנס בערב ולקלקל מסיבה במלון סביב הבריכה.
ביום ראשון בחרתי ללכת לשחות. החוף היפה מול הכלבו היה בשפל אז שיניתי כיוון ונסעתי לנמל סירות הדיג ANIBARE. מים עמוקים וצלולים, מוגנים ע"י שובר הגלים. נכנסתי עם מסיכה ושנורקל ולשמחתי ראיתי דגים טרופיים רבים במים. אמנם כמעט ואין אלמוגים אבל להקות דגים צבעוניים משוטטות בין סלעי שובר הגלים. על הסלעים מתרוצצים סרטנים והיום ראיתי עוד יצור חדש דמוי ראשן שמתרוצץ במהירות על הסלעים. לדעתי זהו סוג של סלמנדרה קצרת רגליים או מעין טריטון.
היום יש פעילות חריגה בנמל הדיג. ספינת מכולות הגיעה לאי. עקב תנאי הים לא ניתן היה לפרוק אותה בנמל הראשי (מול מסועי הפוספטים). הספינה הוסטה לעומק הים אל מול נמל הדיג. המכולות, שמגיעות במשאיות, נפרקות בעזרת מנוף נייד לאסדה שמשייטת לעומק, נצמדת לספינה ומנופי הספינה פורקים ממנה את המכולה. תהליך איטי מאד. למעלה משעה למכולה.

משעות אחר הצהרים יורד גשם ללא הפסקה. כבר מספר שעות. מזג האויר נעים ויש אפילו קרירות קלה. המזגן בחדרי סגור מזה מספר שעות ונעים לשבת בבגדים קצרים. דווקא בגשם אין לחות מעיקה.

פטריוטיות...

כמו שאתמול היה מבול, היום יום שמש זוהר, הכל שטוף ויפה, השמיים כחולים, הים מנצנץ והירוק של הצמחיה ירוק עוד יותר.
זוג פרפרים במחול חיזור יפהפה מסתובבים מול אפו של כלב תמה.
עוד יום עבודה בעצלתיים. היום ניתחנו (האוסטרלי עזר לי) את הבחור עם ההישנות של הגידול בצלקת הפרוטידקטומיה (זה מהתמונה בפוסט קודם). הבה נקווה שהפעם הפורמלין לא יישפך בדרכו לאוסטרליה..
.היום נגמר בשעה 6 ומכאן ואילך אני לעצמי. מצ'עמם לי – כמו שאומר פילוס.. חבל שהמלון רוקן את הבריכה. ממלאים אותה, מסתבר, רק כשיש ארועים מיוחדים או מסיבת בריכה שהוזמנה מראש.
בהתקף פטריוטיות ובזכרי שאני גם נציג משרד החוץ החלטתי לתלות את דגל ישראל בחדרי. מחר אתלה גם דגל במרפאה.

יום ניתוחים ראשון

יום ניתוחים ראשון. הכל כמובן לאט אבל לבסוף מתבצע. מקרה ראשון פשוט, בהרדמה מקומית (המרדים היה ער כל הלילה בגלל לידה שהסתבכה ולכן בבוקר ממשיך לישון), של ביופסיה מהלוע האפי – הבחור שסיפרתי אתמול. בלי בעיות.
מקרה שני של כריתת שקדים. המרדים בינתיים הגיע כמובן. גם המקרה קשה וגם התנאים לא אופטימליים. כמעט ביטלתי כי לא היה פדל לדיאתרמיה (מכשיר צריבה חשמלי). כבר שנתיים שהפדל נעלם. ביקשתי מהצוות שיתאמצו ויחפשו בכל נבכי חדר ניתוח. חזרו אחרי 10 דקות עם הפדל האבוד (שנתיים!!) – נראה כחדש. כנראה אוחסן איפשהו ואף אחד לא ממש התאמץ למצאו. יותר קל להגיד שאין.. "יגעת ומצאת – תאמין".
אחות אחראית חדר ניתוח Kaitiro קואופרטיבית וחביבה. לשמחתי גם האחות האוסטרלית התנדבה להתרחץ באין לה משהו טוב יותר לעשות (חוץ מלשלשל ולקבל עירוי אחרי הניתוח). עבר יחסית סביר. החולה מוחזר למחלקה על אלונקת מתכת חשופה – כזו שבארצנו משמשת להעברת גוויות. לפחות במחלקה הוא קיבל מיטה. לידו ישנה מישהו על מזרון על הרצפה. לא ברור האם מאושפזת או בת משפחה שמבקרת.

בצהרים מבול טרופי – ראו מה קורה בכביש מול בית החולים.
הילדים משחקים באגם הקטן שנוצר ואחת מהם פשוט יושבת בבריכה.
ד"ר ירדני – אני שמח לבשר שלפחות את חניית בית החולים הגביהו ואין שלולית בכניסה.
בשורה נפלאה – התרופות שגייסתי מהארץ ונשלחו בדואר הדיפלומטי מחכות לי בשדה התעופה. הגיעו כבר בשבת אבל רק היום הודיעו לי. נסעתי לנמל ובעזרת בחור מבית המרקחת וללא שום ענייני מכס, שחרור וביורוקרטיה קיבלתי את הארגזים.
נקווה שהלילה והלילות הקרובים יעברו בשקט בלי הקפצה למנותח שקדים שמדמם...

פרטאצ' נאורי

קשה לי להסתגל לקצב, לחוסר ארגון ולפרטאצ' הנאורי. תיקים נעלמים, פציינטים באים והולכים כרצונם, מגיעים לבדיקה ועד שמוציאים להם את התיק הם מתאיידים. הפניות ובדיקות על צעטלאך שכמובן לא תמיד מוצאים את דרכם בחזרה לתיק הרפואי. אבל כנראה איכשהו הכל מסתדר להם ואולי מבחינתם כל עכבה לטובה. כנראה שאין דברים הרבה יותר טובים לעשות חוץ מאשר להגיע לבי"ח כל יומיים שלשה. היום למשל רציתי לארגן התייעצות משותפת ביני לבין אאג האוסטרלי ורופא שמטפל בסכרת – הפציינטית הגיעה, התיק הוצא אבל עד שכולם התכנסו אחה"צ היא נעלמה - היתה רעבה והלכה הביתה לאכול. הלכה ההתייעצות.
ארגנתי ייעוץ קרדיולוג (טייוואני מבקר) לפציינט לצורך הערכה קדם ניתוחית כולל אקו לב. סיכמתי איתו שיהיה ב15:30 כשתגיע הקרדיולוגית – מי יודע מתי בפעם הבאה יזכו לביקור קרדיולוג באי. עד שעה 17:00 סיום יום העבודה לאסי לא שבה הביתה.
אני רואה פציינטים שמתלוננים על ליקוי שמיעה מזה... 12, 15 ו 20 שנה. עד כה לא נבדקו ע"י אאג. למה? ככה! והיו אאג ואודיולוגים באי לפחות פעם בשנה שנתיים. גיי ווייס..
ראו את הבחור הזה שעבר כריתה של גידול בפרוטיד (בלוטת הרוק) לפני כשנה ע"י ??? חתימה לא מזוהה. הוא אינו זוכר, הצוות אינו מכיר ויודע... התשובה הפתולוגית של החומר שהוטס לבריסביין – לא ניתן להתחייב על האבחנה כי הגיע ללא פורמלין או שהפורמלין נשפך בדרך. כעת יש לו, כנראה. הישנות עקב "זריעת" תאי גידול בצלקת הניתוחית. אנתח אותו ביום חמישי אי"ה, אינשאללה, God's will, אם לא תהיה הפסקת חשמל, תוסיפו כיד הדמיון הטובה. נקווה שהפעם הפורמלין לא יישפך בדרך.
בחור אחר מדמם מהאף כבר שנה! רק היום אני בודק אותו לראשונה ובבדיקה אנדוסקופית אני רואה גידול מכויב בלוע האפי. מחר ביופסיה ונקווה שהפעם הפורמלין לא יישפך בטיסה. מה גורלו אחר כך? צריך לבקש טיפול אונקולוגי באוסטרליה. זה צריך לעלות למנהל בי"ח, הוא יעביר המלצה למזכיר הבריאות (מנכ"ל המשרד), משם לאישור שר הבריאות ואח"כ להקצבה כספית לנ"ל. אל המג"ד דרך המ"פ דרך המ"מ דרך המ"כ....
נקווה שיש לו קשרים משפחתיים בממשלה כדי שיאשרו לו הטסה ושהות לטיפול באוסטרליה. יש עוד אחד כזה עם קרצינומה בלשון שמתייבש כאן כבר מספר חדשים. בחור צעיר. ממש חבל...
המון בעיות אוזניים כרוניות, אוזניים עם נקבים מפרישי מוגלה. אופייני מאד לכל אזור הפסיפיק. הרבה ליקויי שמיעה מסיבה לא ברורה. לא מעט פוליפים באף. ילדים מאד מוזנחים, מלוכלכים, הרבה SCABIES, אקזמות, עקיצות ופצעים מזוהמים. ממש "מצורעים וזבי חוטם". כואב הלב צד אחד ומצד שני נראה שהם חסרי יוזמה אישית ואחריות אישית לקחת את בריאותם (וגורלם) בידיהם.
הילדים כמעט גדלים "בר בשטח". המון ילדים משחקים לבד, ליד ובכבישים, מתרוצצים בחוץ בשעות ערב מאוחרות. זה מה שאני רואה מעבר לכביש מול בית החולים.

אם לא הבנתם אז הילדים העניים האלו מוכרים חתיכות דג (הזבובים בונוס) מכוסה חלקית בניילון נצמד. מציאה – 5$ ויש לך הרעלת קיבה סוג א'.
בעיקרון, הנאורים מתחילים לחיות לאחר שקיעת השמש. אז יוצאים בהמוניהם החוצה, מסתובבים, המסעדות (הסיניות בלבד, נאורים לא מבשלים) מלאות, הבירה זורמת והקטטות, בהשפעת האלכוהול, מתפתחות.
חייבים לנהוג במשנה זהירות בחושך. פחות מ 40 קמ"ש המותרים לפי החוק. הכבישים לא מוארים, בחלק נכבד מהמכוניות והטוסטוסים הפנסים לא עובדים, הולכי רגל בחבורות וילדים רבים נשפכים לכביש. לא רוצה לחשוב אפילו מה יקרה אם תהיה לי תאונה בלילה. הרגשות עלולים להתלקח בשניה...
לפני כ 3 שעות התקשרתי לקבלה להודיע שנשרפה נורה בחדרי. אחרי שעה וחצי התקשרתי לראות מה קורה. אמרו שמחכים לתחבורה כדי שיביאו את איש האחזקה מביתו – בשביל נורה!!! אמרתי להם שאני מוותר ושיטפלו מחר כשיגיע לעבודה. מכל מקום לפני זמן מה נוקש על דלתי גורילה מגודל שלא התקלח מאז כריסטמס שעבר – בכל זאת הביאו מהבית את איש האחזקה רק כדי שיגיד לי שאין נורות במלאי וצריך לקנות מחר...
העניין הוא שככה נראים חלקים נכבדים בעולמנו – כל מה שמכונה העולם השלישי; באפריקה, בפסיפיק, באסיה ובדרום אמריקה. אנחנו התרגלנו לטוב (?) של החיים המודרניים.
הנמלים בחדר לא מפסיקות לאכול לי את הרגליים. אני הולך להודיע לרשות הנמלים :-)

4X4 בינות לזקיפי הסלע וטויוטה קטנה לעצמאות...

איזה יופי – מריסה מתקשרת אלי ומודיעה שיש לי אוטו. היא קופצת למלון להביא לי את הטויוטה SPACIO הכמעט חדשה.
זהו הרכב ששמתי עליו עין כשהיו פה כמה ניו-זילנדים ששכרו אותו. כעת, לאחר שעזבו בטיסת השבת, הרכב התפנה והוא שלי. המיזוג עובד!!! ממש סבבה. הקצבת הדלק (20 ליטר לשבוע) אמנם תחולק רק בשבוע הבא אבל אקווה שמה שיש יספיק לצרכיי לסופ"ש.
ב10 בבוקר נפגשים ליד הנציגות האוסטרלית. ביתו של ג'ורג' ממול. הבחור הגוץ הזה מופיע חמוש בשתי מצ'יטות ויוצאים בעקבותיו לסיור בבוש תוך שהוא מברא את המטפסים והשיחים שפולשים לשבילים בעזרת המצ'טה. ג'ורג' הוא מעיין ידע בלתי נדלה על תולדות האי, על מנהגיו ומכיר את שביליו ותוככי האי בצורה מצוינת.

גשם שוטף באמצע הדרך אבל גשם טרופי – מצנן את גופינו המיוזעים.אנו מפלסים דרכינו בבוש, מגיעים לעמדות יפניות בראש הרמה, לעמדות של תותחי נ"מ מחלידים, לבונקר הפיקוד היפני ואף לכלא בו שוכנו האסירים הנאורים.
כ1200 יפנים כבשו והחזיקו בנאורו בזמן מלה"ע השניה. נאורו היה בסיס חשוב עבורם בזכות מסלולי המטוסים. האי הופצץ בידי האמריקאים אך לא נכבש מעולם ובתום המלחמה, עם כניעתה הכוללת של יפן, התפנו ממנו היפנים.

תוך כדי השוטטות ברמה בינות ל PINNACLES אני רואה מאובנים ששקועים באבן ומבין היטב את התיאוריה שנאורו היתה בעבר בקרקעית הים.

עם זאת, מסתבר שה PINNACLES אינם תופעה טבעית כפי שכתבתי בעבר (כנראה לא הבנתי היטב את ההסבר). הרמה המרכזית היתה שטוחה. בראשית המאה ב 1906 כאשר התחילה כריית הפוספטים, הובאו לאי פועלים סינים רבים והם פשוט חפרו לעומק, ידנית, בשכבות הרכות וסביב הסלע שהיה שקוע באדמה. כך בעצם נחשפו כל עמודי הזקיפים שהם תבנית נופו של מרכז האי. רק בהמשך הכריה מוכּנה ושולבו בולדוזרים, דינמיט ואף רכבת שהסיעה את העפר שנכרה למפעל העיבוד וממנו במסועים לנמל ובמשאבות לאוניות.

פורשים להפסקת צהריים למקלחת וארוחה קלה וב- 14:30 נשוב ונפגש ליד ביתו של ג'ורג' לסיור 4X4 בתוככי הרמה.
סיורנו לוקח אותנו שוב למרכז הרמה, לדרכי עפר בינות לזקיפי הסלע, באזורי הכריה ושיקום הקרקע שהזכרתי בסיור של השבת הקודמת. באזורים הבודדים שלא נכרו ניתן לראות את פני הארץ כקדם – קרקע שטוחה יחסית או גלית מכוסה עשביה וצמחיה מקומית. זקיפי הסלע, שנכרה סביבם הפוספט בעבר הרחוק, הם שחורים (התחמצנות) בעוד שאלו שנחשפו בעקבות כריה עכשוית הם לבנים – אבן גיר LIMESTONE. בניגוד למקומות אחרים בעולם שבהם אבן הגיר נוצרה ממשקעים אורגניים סידניים על קרקעית הים, נדחסה ולאחר מיליוני שנים נחשפה, אבן הגיר (הזקיפים) הנאורית היא תוצאה של פעילות ביולוגית של אלמוגים. כך שזו אבן יותר נקבובית שאינה אוצרת מים. לכן גם אין מאגרי מי תהום מתוקים או מעיינות. קידוחים שנעשו ברמה הנאורית במטרה למצוא מים הגיעו עד למים מליחים בגובה פני הים. ממספר נקודות תצפית אפשר להעריך את הנזק מעשה אדם במשך כמאה שנים בלבד!

באופן מסורתי לכל משפחה היתה חלקת אדמה במישור החוף ("חגורת הקוקוס"). הנאורים התחלקו ל12 "שבטים" או למעשה חמולות. כיום נותרו רק 10 שכאלו. החברה היתה ועודנה במידה רבה מטריארכלית. איזור הרמה היה ללא בעלות פרטית ושימש כמקום מפגש לטקסים וכן להיכרויות לצורך נישואין בין בני חמולות על מנת להקטין ככל שניתן נישואין בתוך המשפחה.
אני ממשיך ללמוד ולקרוא על נאורו. עבורי, הידע מגביר את החיבור שלי למקום.
בערב נפגשתי לקפה קצר עם רופא א.א.ג. האוסטרלי MALCOLM BAXTER שהגיע אתמול לאי מלווה באשתו שהיא אחות, בעוד אחות חדר ניתוח ובקלינאי תקשורת שמחכה לו הרבה עבודה. הוא זכר את עדי בירון ואודי קצנל שהיו אצלם ב MONASH ב FELLOWSHIP. נראה איך הצוות האוסטרלי יבוא לידי ביטוי וכיצד נשתלב ביחד.

שבת פעילה - אני במירוץ...

למרות הקאווה התעוררתי מוקדם והחלטתי לצאת לטיול בוקר לכיוון מעגן הסירות שסמוך למלון. אולי יתמזל מזלי ואצטרף לסירת דיג? כולם מספרים שהדיג כאן הוא מצויין וכוונתי לדיג במים עמוקים או מה שמכונה, בעקבות המינגווי, GAME FISHING. דיג של דגים גדולים שנותנים מלחמה שערה כגון טונה, דגי חרב, MARLIN ולפעמים ברקודה. היום זה לא יקרה אבל אני אמשיך לנסות.
אם כך המשכתי לי ללכת מעבר לנמל לאורך כביש החוף. מצד אחד חוף הים ומצד היבשה יש בתים שלכל אחד יש חלקת אדמה וקוקוסים.מאחורי הבית מתרוממים הצוקים של הרמה המרכזית וזה תוחם את גבול המחיה ושטח העיבוד הפוטנציאלי. האדמה הדלה והמלוחה וטבע התושבים לא מאפשר חקלאות אמיתית או אפילו גן ירק ביתי. ליד כל בית יש מיכל גדול לאיסוף מי הגשמים. לכל משפחה בנאורו יש, או היה בעבר לפחות, שטח אדמה שכזה למחיה. עושרו של האדם נמדד על פי כמות עצי הקוקוס שלו. כיום יש משפחות רבות ללא אדמה משלהן ורבות חיות בסלאמס שסיפרתי עליהם.

בחזרה ראיתי התכנסות של אנשים רבים. זהו מפגש סוף שבוע לקמפינג של אחווה של אחת הכנסיות המקומיות AOG=Assembly Of God. מה שמאפיין את הזרם הוא החשיבות שהם מייחסים למוזיקה ולשירה. כל חבר כמעט מנגן, הם שרים ומחצינים את הרגשות והתפילות. בדומה לקהילות שחורים בדרום ארה"ב. אלו כנראה הברסלבים המקומיים.

הבחור שפטפט איתי הזמין אותי לארוחת בוקר מקומית שלהם בכנסייה (תודה, לא) וניסה לשכנע אותי לשיר איתם ולהם בעברית. התאכזב ששמע ממני שכישורי המוזיקליים הם לא בסטנדרט של הקהילה. אצלם ראיתי לראשונה לבביות ופתיחות שלא מאפיינים תמיד את הנאורים. הוא היה הראשון בעצם להודות לי על כך שבאתי מישראל הרחוקה לעזור לעם הנאורי. ככלל, הגברים הנאורים פחות חברותיים, חשדניים ונוטים לאגרסיביות דומסטית ובינם לבין עצמם. הנשים הן החברותיות, לבביות ולהתרשמותי יותר חרוצות. נשים רבות נוהגות באי. בעקרון החברה בנאורו היא מטריארכלית.
הבוקר התקדם לאיטו ואיתו עלה עומס החום הכבד. הדייגים חוזרים עם שללם הדל יחסית הבוקר. אלו לא דייגי מים עמוקים אלא דגים לא רחוק מהחוף לאורך קו השונית וחותרים בקאנו עם מצוף מאזן.

נמל הסירות ב ANABARI נחשב כאחד המקומות הבודדים הבטוחים לשחיה באי. הוא מוגן מפני הזרמים המסוכנים והבוגדניים וכמובן שאין בו את הסלעים המשוננים המסוכנים הפזורים לכל אורך היקף החוף של נאורו.

בשעת צהריים החום מעיק אך יש שפל מקסימלי נדיר. פתאום כל עשרות המטרים של קרקעית הים עד לקצה מדף היבשה נחשפים. מדף היבשה הנאורי צונח בתלילות חדה לעומק מאות מטרים. זו הסיבה שלא ניתן לבנות נמל מים עמוקים לספינות סוחר. במי האפסיים האלו משוטט אחד הפיג'יאנים מהלילה עם דלי וסכין וחבורת ילדים צוהלת סביבו. הוא אוסף חלזונות ים שיהוו עבורם את ארוחת הצהריים.

הצטרפתי אליהם לעזר תוך שאני נהנה ממגוון בעלי החיים הימיים שנגלה לפתע לעיני: מלפפוני ים, סרטנים וסרטנונים, סרטני נזיר שאיוו להם למשכן קונכיה ריקה, צדפות ענק, חלזונות ים, שברי אלמוגים שנסחפו משולי מדף היבשה, דגים קטנים שמתרוצצים במהירות בין השלוליות.

אחר הצהרים מעיר אותי משנתי ד"ר SOE הטוב. הוא רופא בורמזי שנמצא כאן עם אשתו הרופאה ובתו הצעירה שעובדת כדיאטנית. הם חיו ועבדו מספר שנים בפיג'י עד שהחליטו לעבור לנאורו. בין השורות הבנתי שכנראה שסבלו בפיג'י מהטרדות המכוונות כלפי זרים אסיאתיים. אני לא שואל יותר מדי אבל כנראה שמצוקה (אישית? כלכלית? רדיפות המשטר?) אילצה אותם לעזוב את ארצם ולנדוד בין ארצות הפסיפיק ולשוב ולנדוד...SOE מציע לי טרמפ למירוץ / הליכה של HHH – הקבוצה של HOUSE HASH HARRIERS שמאורגנת ע"י האוסטרלים שהוזכרה בבלוג קודם. הפעם באופן חריג הם מתכנסים בשבת כדי לחגוג את המרוץ ה400! במספר מאז שהוקמה הקבוצה בנאורו. יש צוות מקדים שבמהלך השבוע מכין את ציר הניווט ומסמן אותו בסרטים קטנים שנקשרים לענפי השיחים והעצים. המסלולים (קל, בינוני וקשה) מתפתלים בינות לבוש של הרמה. בחרתי להצטרף לקבוצת המסלול הקל בפעם הראשונה. מסלול קצר, מפותל, מעט מאתגר ומאד מעניין בתוך הצמחייה הסבוכה שבינות לחרוטי הסלע (PINNACLES) ולחפירות הפוספטים. יש אפילו מקטעים מוצלים שניתן לראות בהם את שרידי יער הגשם שכיסה בעבר את מרבית מרכז האי. בסה"כ 45 דקות של הליכה בטבע הנאורי הלא מיושב. חם ולח ואני מגיר ליטרים של זיעה אבל כיף גדול. ואפילו הודפסו במיוחד חולצות T לרגל האירוע – רק 20$ ואני בעליה הגאה של מזכרת חביבה.

הסיום, כמובן, בבירות ומשקאות קרים.

אולם הפעם, לרגל חגיגות ה400 לא מסיימים בבר-ב-קיו המסורתי אלא נתכנס כולנו במסעדה הסינית הטובה באי – MOON RIVER.
חוזרים למלון כדי להתקלח ולהחליף בגדים. אבוי – הפסקת חשמל טוטאלית. עלטה מוחלטת. בעזרת האור מהסלולרי אני מגשש את דרכי לחדר ובחדר. חדרי בקומת הקרקע כך שאני מברי המזל הבודדים שלחץ המים מספיק כדי להגיע למקלחת. האחרים שטפו את עצמם מעט במים מבקבוקי השתיה (לא שותים מהברזים בנאורו. קונים בקבוקי מים מינרלים) או מדליי מים שאוגרים לשעת צרה שכזו.חברותא עליזה במסעדה, אוכל סיני והטייוואנים ששתויים ומרעישים ומצחקקים עד דלא ידע.

הקונסול האוסטרלי George Fraser מזמין אותי להצטרף ב10 בבוקר לסיור שהוא עורך לקבוצה הטייוואנית בעקבות שאריות של חיל הכיבוש היפני במלה"ע השניה. חוזרים לישון בעלטה אבל הפעם שדרוג – קיבלתי נר מהקבלה. אי שם באמצע הלילה חוזר החשמל ואיתו המזגן.

לילה טוב.

יום שהתחיל ברע ונגמר במסיבה

בבוקר אני שוקל לקחת חופש מחלה.
משלשל משעות הערב ומחובר לשירותים כל הלילה. די צפוי במדינה עם תנאי סניטציה שכאלו אצל הרפתקן קולינרי שכמוני. לא לחינם זה נקרא TRAVELER'S DIARRHEA (שלשול הטיילים).
ממש בזבוז שאין לי קולונוסקופיה מחר :-)
אכנס למשטר צום עם הרבה מים ותה, קרקרים ואולי אורז. חבל שמבין כל התרופות שלקחתי שכחתי לקחת משהו נגד שלשול כמו אימודיום... אבל במקרה שאזדקק באמת אני משוכנע שיהיה בבית החולים.
חלק מחוויות הטיול בעולם השלישי – אני משוכנע שכמעט כולנו חווינו את זה באיזשהו שלב במזרח או בדרום אמריקה.יש יתרון בהשכמה מוקדמת - אפשר לצפות בזריחה היפה

בהמשך הבוקר חשתי מצוין והלכתי לעבודה. במבואת המלון מחכים כבר ילדי העובדים להסעה לבית הספר.

מישהו לימד אותי טריק – אני מנתק את הכבל מהתחת של המחשב בבי"ח ומחבר אותו לנייד והריני מחובר לעולם. חיוך גדול על פני.
האמת שניסיתי את זה ביום הראשון שלי כאן וזה לא עבד והנחתי שזו אינטרה-נט חסומה. מסתבר שזה לא עבד בגלל שהשרת הממשלתי קרס לאחר הפסקת חשמל. עכשיו עובד, הוריי!!
אמנם מאד לאט אבל העיקר – עובד.
אז בין החולים (שהולכים ומתרבים – השמועה פושטת שיש א.א.ג. באי) אני מצליח לגלוש לאיטי ולהוריד מיילים. לצערי אני לא מצליח להעלות קבצים לבלוג עם התמונות ובינתיים אני כותב OFFLINE.למרות החלטתי מהבוקר, התפתיתי להזמנה והצטרפתי לד"ר MILLAN הכירורג ו NAING המרדים לארוחת צהרים במסעדה סינית.

ובערב הוזמנתי ל"מסיבת" KAVA עם חבורת פיג'יאנים בחדרו של אחד מהם כאן במלון. משקה הקאווה עשוי משרשיו של צמח שמגדלים בפסיפיק ויש לו תכונות מרגיעות ומנמנמות. התחושה הראשונה היא שהלשון "נרדמת". חששתי שמא יש לו השפעות הלוצינוגניות אבל הרגיעו אותי (כולל ד"ר ALANI מנהל בי"ח שהיה בחדר) שהוא רק מעט מרדים, מרגיע ו.. משתן. כולם יושבים בישיבה מזרחית על מחצלת גדולה באחד מחדרי המגורים. יש קערה גדולה שלתוכה שופכים מים ומסננים לתוכם את אבקת הקאווה. ההגשה היא בקליפה של חצי אגוז קוקוס וכל הגשה מלווה בשתי מחיאות כף של המגיש והסובבים. הטעם מעט מריר, לא אלכוהולי. רצוי לשתות את תוכן הקערית במכה אחת. לאחר סיום השלוק גם השותה מוחא כף פעמיים ושוב כל הסובבים מהדהדים במחיאות כף. אני משער שבאופיו של הטקס ובמהותו של המשקה יש משהו דומה ללעיסת גת בחברותא אצל התימנים.שתיתי מעט מאד, עייפתי ובאתי לחדר לכתוב ולישון. אם הייתם רואים כמה שגיאות הקלדה היו לי הייתם מבינים את טבעו המקהה של המשקה.

היום זה לא היום שלי

התעוררתי מוקדם מדי לפנות בוקר. געגועים לסנדרה ולמשפחה שהטלפון הלוויני מצליח להפיג למספר דקות.
כבר מהבוקר פניתי לקבלה של המלון ולא נראה שמישהו מהאבטחה בירר משהו לגבי השעון.

התוצאות תהיינה דומות גם כשאחזור מהעבודה בערב.

כשהגעתי למרפאתי בבוקר ראיתי שמצית שהשארתי על כוננית הציוד נעלם (המנקה כנראה). החלטתי (במודע) להתפוצץ ולעשות דרמה ולאיים שאם מישהו ייגע בציוד אני אפנה לשר הבריאות, למשטרה, אעזוב ו"אשרוף את המועדון". לא יודע האם מישהו מאד יתרשם מזה אבל נקווה. אני לא מוכן להיות כל הזמן בדאגה שמשהו ייעלם. הפתרון הפרקטי היה שאיש התחזוקה התקין בריח על דלתי. כעת גם המנקה לא תוכל להכנס. אז מה? ירוקנו את הפח רק בינואר?
לאור הנ"ל עליתי בצהריים לקונסוליה האוסטרלית כדי להפקיד בכספת שלהם את דרכוני וחלק הארי מכספי. הקונסול צייד אותי בדף תדריך בטיחות שמקבלים החדשים המגיעים לאי. המון אזהרות: האזהרה הראשונה בתדריך שמשתרע על 4 דפים היא מפני גניבות; המלצות לא להשאיר רכב פתוח; לא להסתובב לבד בחוץ בשעות החשיכה כי לצעירים חסרי מעש שמסתובבים בחבורות יש נטיה לאלימות, במיוחד לאחר ששותים לשכרה (לאו דווקא ייחודי לנאורו, נכון?); אזהרות לנשים שלא להסתובב לבדן, במיוחד משעות בין הערביים; מומלץ ככלל לא להסתובב לבד, במיוחד בלילה ובמיוחד באזור הרמה המרכזית שאינו מאוכלס; אם יוצאים להליכה – כדאי להצטייד במקל גדול כנגד כלבים משוטטים; לא להסתובב עם הרבה מזומנים עליך ולהחביא שטרות גדולים; לא להפגין שעונים ותכשיטים וככלל לא להיראות כמטרה עשירה; אזהרות היכן מסוכן לשחות (בכל מקום פרט לנמל..) ועוד כהנה וכהנה. מלבב, לא?
הקונסול היה חביב ואדיב והזמין אותי להצטרף לקבוצת הליכה/ריצה HASH שהם עושים בכל יום שני ב17:45 ומסתיימת כעבור כשעה בבירה ו BBQ. אני נוטה להצטרף למרות חששותי מהריצה (הסיגריות...).
מבחינה מקצועית אני קצת מתוסכל. 14 חולים היום בקצב הצב. אמנם יש לי זמן למיילים (כי כל כך איטי הקצב של האינטרנט) אבל זה לא מספיק. עדיין לא הסתגלתי לקצב הנאורי. עם זאת אני עוזר לחולים ומיעוט התרופות שנשאתי איתי מחפה על החוסר של בית המרקחת בטיפות אוזניים ומשאפים. רוב התרופות שגייסתי כתרומות אמורות להשלח ע"י ממשרד החוץ ואני חושש שאם לא יגיע משלוח הדואר הדיפלומטי בקרוב אזי התרופות "הדחופות" ייגמרו מהר מדי.
החולים מוזנחים, התקשורת קשה למרות ש Eidane מסייעת ומתרגמת. רמת ההיגיינה האישית ירודה. הרבה בעיות אוזניים, נקבים מפרישים בתופיות. די צפוי בקהילה שהים הוא חייה.
המון עוני אמיתי. אפילו בתוך נאורו הדלה, במיוחד מול בית החולים, יש סלאמס (מה שהיו פעם שיכוני העובדים של חברת הפוספטים) שמאוכלסים בעניים המרודים ביותר. ילדים משחקים יחפים ובלויי לבוש בפיסות ברזל חלודות ללא עין משגיחה של מבוגר. עזובה, מי גשם שנאספים מהגגות למיכלים (ואולי מעורבבים עם אבק פוספטים ששוקע על הגגות), מבטים עוינים ותחושת אלימות פוטנציאלית אם אעז להעמיק ולסייר בשיכון לבדי. בצהריים ניגשתי למסעדה סינית ממול בית החולים – ללא שם, ללא שלט, ללא לקוחות, פגר של ברווז מעושן תלוי במין אקוואריום,סיני עייף יחף פשוט רגליים וחסר מעש סרוח על כסא בפתח החנות. וויתרתי על ארוחת המלכים הפוטנציאלית והסתפקתי ב"מנה חמה" של נודלס תאילנדי או סיני מהחנות הסמוכה. כמובן גם של סינים. כמובן שפג תוקף אריאל – אבל מה לעשות כשרעבים.
דיברתי עם המרדים ואחות חדר ניתוח והבנתי שאוכל לנתח מקרה עד שניים ביום ניתוחים, אולי פעמיים בשבוע. תרופות ההרדמה הן מדור קודם (הלותן בלבד, אין פרופופול, אין ניטרוס אוקסיד) ומאלצות להשתמש בטכניקות הרדמה מיושנות שמעלות במעט את דרגת הסיכון לחולים (במיוחד אם אזריק אדרנלין). כמו כן יש הפסקות חשמל והגנרטור לגיבוי לא עובד. עכשיו, למשל, באו לספר לי שניתוח כיס מרה שרציתי להשתתף בו כדי לראות את תפקוד חדר ניתוח, עומד להדחות בגלל חוסר חשמל. לאוטוקלב לוקח כשעתיים לעקר ציוד.. כך שלא פרקטי לנתח 2 מקרים שדורשים אותו הסט (2 ניתוחי אף לדוגמה). לאחר כשעתיים התייצבה אספקת החשמל, כיס המרה הוצא לבסוף ונראה שהלך לא רע. אני אסתדר אבל חייב לחשוב על כל התסריטים מראש ולהתכונן לכל מצב.
לאור ארוחת הצהריים הדלה אני עומד לפנק את עצמי בארוחת שחיתות (צ'יקן קארי ובירה) במלון.
אני מזכיר לעצמי שהפרשנות והחוויה של המציאות היא שלי ועל ידי בלבד (תודה, דינה). מה שקורה קורה אבל בידי הכוח להחליט האם להתבאס ולהתעצבן. בעצם כל מה שקורה במדינונת הזו הוא סטנדאפ קולוסאלי. אני צריך לשוב ולהפוך את היום הזה ליום שלי. לא קל לתרגל את זה אבל בשביל זה יש לי את הזמן ואין לחצים חיצוניים אחרים ביומיום שלי בנאורו.