יצאתי לשיטוט בוקר קצר לאורך החוף, בשעת השפל. החוף רוחש פעילות של סרטנים ממספר סוגים. מתרוצצים ומתקבצים מתחת לסלעים שנחשפו. אפילו ראיתי סרטן גדול אחד מכרסם בשלווה זרוע של סרטן ממין אחר קטן יותר. 
בהמשך הבוקר אסף אותי אלאני לבית החולים כדי להתחיל את יומי הראשון בעבודה.
חדרי המשופץ והמסויד חיכה לי. המזגן עובד. אבוי, המחשב מחובר רק לרשת אינטראנט מקומית של משרד הבריאות ואינני יכול לחבר את המחשב הנייד לאינטרנט. בגלל הפסקות חשמל מרובות שהיו במהלך היום, השרת הממשלתי קרס ולא ניתן כרגע לגלוש.עשיתי סיבוב הכרות עם חלק מרופאי בית החולים. ד"ר MILLAN מפפואה-ניו גינאה הכירורג (וממלא מקום הגניקולוג לעת זו), ד"ר קרלוס מקובה הפנימאי, ד"ר NAIGN מבורמה המרדים שבודק גם חולים כפנימאי, עוד בורמזי אשתו הרופאה ד"ר SOE. ד"ר איר מבורמה שעוסק בבריאות הציבור ובתכניות הדרכה והסברה לאוכלוסיה. נפגשתי גם עם ד"ר KIKI הקשיש, בן נאורו, שעליו כתבו בני הזוג ירדני. עקב מצוקת הרופאים באי הוא שב ונקרא אל הדגל. אבל מפאת גילו הוא כבר פטור מתורניות מיון.
הכרתי את אחיות מרפאות החוץ ובראשן האחראית וֶרְנִיָה – בתוקף תפקידה כאחות אחראית נראה שאינה עושה דבר כמעט פרט לאיזה משחק דמוי בול פגיעה במחשב.
משלחת הרופאים מטייוואן התכנסה לקבלת פנים ע"י הנהלת בית החולים, השגריר הטייוואני לאי, שר הבריאות המקומי. כולם נואמים ומצטלמים למדיה המקומית – פוטו אופ. הטייוואנים מאורגנים ומתוקתקים, כולם עם וסטים עם הדפסות של דגל טייוואן ולוגו של סוכנות הסיוע הטייוואנית.
שאלתי מאלאני את רכבו (לא עדיין לא קיבלתי רכב ממנהל הרכב הממשלתי – עובדים על זה ועד סוף היום הזה זה עדיין לא יקרה) וקפצתי למלון להביא את ציוד המרפאה שלי שהבאתי מהארץ. קצת מוזר לנהוג בצד שמאל של הכביש אבל זה חוזר אלי מהר (נהגתי בעבר חצי שנה באוסטרליה ברכב שקניתי).התחלתי לארגן את הציוד בחדרי. בעזרתן של האחיות ושוטטות שלי בין מחלקות בית החולים קוששתי ציוד מתכלה שלא הבאתי איתי מהארץ. בהפסקת צהריים הכל עוצר מלכת.תנועת SLOW FOOD הגיעה לכאן :-). הדר ודני – כבר לא מספקים לביה"ח אוכל ממחנה הפליטים וכל אחד מגיע עם משהו מהבית.יעילות מפתיעה – הדפיסו במקום מרשמים עם שמי עליהם
בסוף יום העבודה (Working 9 to 5) חדרי מאורגן לתפארה ומוכן לקבל חולים למחרת.חזרה אחה"צ למלון. שוב, מתחת לחדרי, חבורת ילדים מפיג'י ומנאורו משתכשכת וצוהלת בבריכה. לא יכולתי להתאפק, החלטתי להתגבר על העכבות וקפצתי לבריכה (עם חולצה כמובן כמנהג המקומיים) להשתעשע ביחד איתם
אל תשאלו... המטוס שהיה אמור להטיס את חברי הוועידה בחזרה נתקע בקיריבטי וכל הVIP המסכנים "התייבשו" כמעט יום שלם בטרמינל, ממתינים עד בוש, ובערב הוחזרו למלון. אם כך, עדיין לא אוכל לשדרג את חדרי אבל התמורה היא חברה נעימה, בירה בבר, ארוחת ערב במלון ושיחה מעניינת.אני לומד כאן תרגיל חשוב בסבלנות ובקבלת המציאות כפי שהיא.
היום שוב השכמה מוקדמת ב5 בבוקר – די כצפוי, עם שלשול בעקבות הכֵּירה של מוצאי יום ראשון.אבל ב9 בבוקר התייצבתי בחדרי S7 ב"אגף" מרפאת החוץ. מי שמכיר אותי יודע שזהו החדר המתוקתק ביותר, כרגע, במרפאה
שמחה גדולה – האינטרנט במחשב בית החולים חזר לעבוד ואני יכול לקרוא מיילים בשרת של נטויז'ן (לא ב OUTLOOK) אבל לענות רק באנגלית כי המקלדת היא אנגלית/סינית (או יפנית?). לגלוש לאתר הבנק, לראות חדשות ב YNET. אבל הקצב, הקצב...יש חולים, ולא מעט. כל כמה דקות מכניסה לי האחות Eidane תיק וחולה. יש מקרים פשוטים ויש מקרים מסובכים. האחות עוזרת בתרגום ובהסבר למאותגרי האנגלית (מרבית המקומיים המבוגרים). יש כבר 3 חולים שרשמתי אותם לניתוח ונראה בשבוע הבא איך חדר ניתוח מאורגן, אילו ימים ושעות פנויים עבורי לנתח ולאשפז והאם אני באמת יכול לנתח בבטחה מבלי לסכן את החולים. מאז שחברת DIGICEL הכניסה טלפונים סלולריים לאי (זהו, אגב, הקולוניאליזם החדש לדעתי – לאנשים בקושי יש כסף לאכול אבל הם מסתובבים עם סלולרי) ניתן להשיג את מרבית האנשים בנייד וכך אוכל לזמנם. דווקא העניין של בדיקות דם וצילומי רנטגן קדם ניתוחיים מאד יעיל – אני מקבל את התשובות בתוך שעה. בשבוע הבא מגיע, ביחד עם רופא א.א.ג. האוסטרלי, גם אודיולוג כך שתהיינה לי גם בדיקות שמיעה. אני רושם מרשמים (בית המרקחת מצויד לא רע בימים אלו; עם זאת אני שמח שהבאתי איתי תרופות ייעודיות לא.א.ג. כגון תרסיסי סטרואידים לאף וטיפות אוזניים כי באלו יש חוסר). הסידור הזה של חולים ואינטרנט איטי עובד לא רע. בין כל 2 חולים אני מצליח לקרוא איזה מייל או שניים שהצליחו לשחות לאיטם את המרחק שבין ישראל לנאורו...
בהפסקת הצהריים המקודשת שאלתי רכב ממישהו וקפצתי לארוחת NOODLES במסעדה סינית לא רעה והכי חשוב – נקייה, בסמוך לבי"ח.
סיום יום העבודה ב5 אחה"צ ואני תופש טרמפ עם ד"ר WUNNA הבורמזי (עדיין אין לי אוטו). מדהים אותי הבחור. פעם הוא קרא את אקסודוס של ליאון יוריס ומאז נדלק על ישראל. מכיר את ה"הגנה", מלחמת קדש, ששת הימים, בן-גוריון וגולדה מאיר, סיירת מטכ"ל ומבצע אנטבה, יוני ובנימין נתניהו וכמובן (ששש...) את ה"מוסד". מחמם את הלב למצוא אמפתיה לישראל.
בבית החולים ובחדשות דיברו על כך שהמטוס (המטוס היחידי הידוע לשמצה) עדיין תקוע ב TARAWA בירת KIRIBATI עד יום חמישי!!!! אבל כאשר חזרתי בערב למלון – המולה! הודיעו לכל הנציגים לוועידה להתכונן בתוך 20 דקות לעזיבה מהירה כי המטוס כבר יוצא מקיריבטי (בקיריבטי, מסתבר, אין תאורת מסלול והמטוס חייב לצאת בשעות האור). גילי נראית אפופה לגמרי – רק התעוררה מהשלאף שטונדה וישר נשלפה על מזוודותיה למיניבוס. נראה שעל כל פגישותיה המדיניות באיי שלמה תצטרך לוותר ולהמשיך לבריסביין עם הטיסה.
אבל מה אכפת לילדות המאושרות? אותן מעניין לעשות פוזות למצלמה ולחלום על קריירה של דוגמנות.ים מוזר וזועף היום. גאות רצינית וגלים גבוהים.היתה רעידת אדמה איפשהו באוקיינוס השקט? אנחנו חווים מיני צונאמי? מה שיהיה יהיה. אני קופץ לבריכה.
צופה בים לידי בחור מפפואה-ניו גינאה שבא, מטעם ארגון פסיפי כלשהוא, לפקח על הטענת הדלק. מחר אמורה להגיע מיכלית הדלק החודשית אבל האסדה שאמורה לנווט אותה מהמצוף לקצה צינור השאיבה מושבתת ולא ברור האם יצליחו לתקנה עד מחר. אם לא אז נאורו כנראה תשאר בלי דלק [אתם רואים שדווקא לטובה שלא קיבלתי רכב עדיין ..:-)]. "איזו מדינה - מיוחדת במינה" כמאמר השיר ... הכל פה טלאי על טלאי...
עכשיו בערב בחדרי (אולי סוף סוף אשודרג מחר?) אחרי בירה ועל כוס קפה אני יושב רגוע וכותב. עוד מעט אכנס עם ספר למיטה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה