וידוי. הלילה לראשונה לא ישנתי לבד..

בילתה איתי הלילה מיני... (מאוס). כן כן, בערך ב11 בלילה אני קולט תנועה חפוזה לרוחב החדר – עכבר(ה?) קטן חוצה בנונשלנט. ניסיתי לגרשו למרפסת, הזזתי את כל הרהיטים. נאדה! היצור נעלם. צלצלתי לקבלה ושלחו מישהו גברתן שניסה להזיז את כל רהיטי החדר ביתר שאת (אך לא בהרבה התלהבות יש להודות) – גורנישט. לבסוף זיהיתי חור בקיר שאני מניח שלשם פרש העכבר להתמוטט לאחר שמן הסתם עבר התקף לב. לך תמצא מישהו שיסתום את החור באמצע הלילה.. נאורו. אולי מניאנה, אולי... שפכתי לתוך החור שמפו בתקווה להטביע או לפחות לנקות את העכבר. ירדתי לקבלה ועשיתי פוזות מזועזעות ודרשתי החלפת חדר מיד (מחר) ועכשיו (מחר).
היום זה המחר. קפצתי בצהרים כדי לדבר עם המנהלת שטלפנה לששון (מר SASI ; זוכרים את שמחה מפולישוק?) – נציב שירות המדינה או אחראי על תקציבים בשירות הציבורי או WHATEVER והוא אישר לשדרג אותי.
עכשיו לפנות ערב אני יושב בחדרי המשודרג 111. התעקשתי וקיבלתי OCEAN VIEW. יש טלביזיה (רק שני ערוצים – ערוץ פיג'י שמחובר מאד לבוליווד, אבל השני CNN!), יש מקרר, מיטה זוגית. אח, החיים הטובים :-).
אוטו, לעומת זאת, עדיין אין. אבל מריסה, המנהלת האדמיניסטרטיבית של בית החולים, ממשיכה לעבוד על זה. נסעה אפילו בעצמה היום לראות מספר רכבים שהוצעו לה ופסלה כאלו שלא נראים לה במצב ראוי לשימושי. אני אופטימי.
דווקא מבחינת חולים היה היום בכלל לא עמוס ומבחינות מסוימות מתסכל. המקרה הקשה ביותר הוא של בחור שנפגע בינואר בתאונת אופנוע ע"י תיל שחתך לו את הצוואר. הכירורג ביצע בהצלחה טרכיאוסטומיה (פיום קנה) אבל מאז הבחור לא מדבר ולא ניתן לגמול מהקנולה. בבדיקה עם סיב אופטי מסתבר לי שיש לו שיתוק של שני מיתרי הקול וסטנוזיס סוב גלוטי מלא. אני לא אוכל לעזור לו ואם מישהו יוכל, זה בוודאי לא בנאורו. מספר מקרים של נקבים בתופיות – אני אמתין לבדיקות שמיעה בשבוע הבא ואשקול ביצוע טימפנופלסטיקה (תיקון ניתוחי של הנקב) בתלות בתנאי חדר ניתוח, במצב הזיהומי של האוזן ובזוכרי שהים והמים הם חלק מתרבות החיים של בני האיים. אין כאן מכשירי שמיעה והמטופלים תלויים בתרומות שמגיעות מדי פעם עם אודיולוג אוסטרלי. לא ברור לי מה קורה עם הבטריות וברור שאם המכשיר התקלקל אין מי שיתקן כאן. נקווה שהאודיולוג האוסטרלי אכן יגיע בשבת. מחכות לו כבר כ-10 הפניות ממני.
לאחר כל התיזוז של העברת כל חפצי אני קופץ לבריכה להישטף ולהרגע. היום חבורת ילדונים עליזים משחקת במים אני משתף איתם פעולה ומקפיץ את הקטנים לגובה ולסלטות לתוך המים. כן רע חמודי – כמו שאתה אוהב ויודע!

החושך ירד. אני מסתכל בשעון לראות מה השעה.. וואלה... אין שעון. רק עכשיו שמתי לב ששעוני, שהורדתי אותו מהיד לפני שקפצתי לבריכה, נעלם. כנראה שאחד מהילדים חמד אותו [חמודיםאמרתי? :-)]. איזה באסה! עם זאת, תראו מה זה זמן נאורו. עברו כשעתיים מאז שיצאתי מהבריכה ורק עכשיו לראשונה רציתי להסתכל בשעון. כמה מעט אתה במרוץ אחרי הזמן כאן.
אצטרך להיות זהיר יותר. אני משאיר את המחשב הנייד והמצלמה במרפאה כשאני מסתובב בבי"ח. אצטרך להפקיד גם את הכסף והדרכון בכספת שבקונסוליה האוסטרלית.
עשיו אני מתלבט עם עצמי האם לעורר מהומה ולפנות לביטחון או למשטרה שיחפשו בחדרים. כל האגף שלי מאוכלס ע"י משפחות של "עובדים זרים". בעיקר עובדי מערכת הבריאות והחינוך, שמגיעים לכאן בחוזה ממשלתי לשנה עד 3 שנים. רבים מגיעים, מכל רחבי הפסיפיק (אבל כזכור גם מבורמה, קובה ועוד), עם משפחתם. ממש קיבוץ גלויות. בעצם מדובר, מן הסתם, באחד מילדי הקולגות שלי..
הלכתי להטביע את יגוני בכוס. המשך יבוא...