יום חמישי, 19 בנובמבר 2009

היום זה לא היום שלי

התעוררתי מוקדם מדי לפנות בוקר. געגועים לסנדרה ולמשפחה שהטלפון הלוויני מצליח להפיג למספר דקות.
כבר מהבוקר פניתי לקבלה של המלון ולא נראה שמישהו מהאבטחה בירר משהו לגבי השעון.

התוצאות תהיינה דומות גם כשאחזור מהעבודה בערב.

כשהגעתי למרפאתי בבוקר ראיתי שמצית שהשארתי על כוננית הציוד נעלם (המנקה כנראה). החלטתי (במודע) להתפוצץ ולעשות דרמה ולאיים שאם מישהו ייגע בציוד אני אפנה לשר הבריאות, למשטרה, אעזוב ו"אשרוף את המועדון". לא יודע האם מישהו מאד יתרשם מזה אבל נקווה. אני לא מוכן להיות כל הזמן בדאגה שמשהו ייעלם. הפתרון הפרקטי היה שאיש התחזוקה התקין בריח על דלתי. כעת גם המנקה לא תוכל להכנס. אז מה? ירוקנו את הפח רק בינואר?
לאור הנ"ל עליתי בצהריים לקונסוליה האוסטרלית כדי להפקיד בכספת שלהם את דרכוני וחלק הארי מכספי. הקונסול צייד אותי בדף תדריך בטיחות שמקבלים החדשים המגיעים לאי. המון אזהרות: האזהרה הראשונה בתדריך שמשתרע על 4 דפים היא מפני גניבות; המלצות לא להשאיר רכב פתוח; לא להסתובב לבד בחוץ בשעות החשיכה כי לצעירים חסרי מעש שמסתובבים בחבורות יש נטיה לאלימות, במיוחד לאחר ששותים לשכרה (לאו דווקא ייחודי לנאורו, נכון?); אזהרות לנשים שלא להסתובב לבדן, במיוחד משעות בין הערביים; מומלץ ככלל לא להסתובב לבד, במיוחד בלילה ובמיוחד באזור הרמה המרכזית שאינו מאוכלס; אם יוצאים להליכה – כדאי להצטייד במקל גדול כנגד כלבים משוטטים; לא להסתובב עם הרבה מזומנים עליך ולהחביא שטרות גדולים; לא להפגין שעונים ותכשיטים וככלל לא להיראות כמטרה עשירה; אזהרות היכן מסוכן לשחות (בכל מקום פרט לנמל..) ועוד כהנה וכהנה. מלבב, לא?
הקונסול היה חביב ואדיב והזמין אותי להצטרף לקבוצת הליכה/ריצה HASH שהם עושים בכל יום שני ב17:45 ומסתיימת כעבור כשעה בבירה ו BBQ. אני נוטה להצטרף למרות חששותי מהריצה (הסיגריות...).
מבחינה מקצועית אני קצת מתוסכל. 14 חולים היום בקצב הצב. אמנם יש לי זמן למיילים (כי כל כך איטי הקצב של האינטרנט) אבל זה לא מספיק. עדיין לא הסתגלתי לקצב הנאורי. עם זאת אני עוזר לחולים ומיעוט התרופות שנשאתי איתי מחפה על החוסר של בית המרקחת בטיפות אוזניים ומשאפים. רוב התרופות שגייסתי כתרומות אמורות להשלח ע"י ממשרד החוץ ואני חושש שאם לא יגיע משלוח הדואר הדיפלומטי בקרוב אזי התרופות "הדחופות" ייגמרו מהר מדי.
החולים מוזנחים, התקשורת קשה למרות ש Eidane מסייעת ומתרגמת. רמת ההיגיינה האישית ירודה. הרבה בעיות אוזניים, נקבים מפרישים בתופיות. די צפוי בקהילה שהים הוא חייה.
המון עוני אמיתי. אפילו בתוך נאורו הדלה, במיוחד מול בית החולים, יש סלאמס (מה שהיו פעם שיכוני העובדים של חברת הפוספטים) שמאוכלסים בעניים המרודים ביותר. ילדים משחקים יחפים ובלויי לבוש בפיסות ברזל חלודות ללא עין משגיחה של מבוגר. עזובה, מי גשם שנאספים מהגגות למיכלים (ואולי מעורבבים עם אבק פוספטים ששוקע על הגגות), מבטים עוינים ותחושת אלימות פוטנציאלית אם אעז להעמיק ולסייר בשיכון לבדי. בצהריים ניגשתי למסעדה סינית ממול בית החולים – ללא שם, ללא שלט, ללא לקוחות, פגר של ברווז מעושן תלוי במין אקוואריום,סיני עייף יחף פשוט רגליים וחסר מעש סרוח על כסא בפתח החנות. וויתרתי על ארוחת המלכים הפוטנציאלית והסתפקתי ב"מנה חמה" של נודלס תאילנדי או סיני מהחנות הסמוכה. כמובן גם של סינים. כמובן שפג תוקף אריאל – אבל מה לעשות כשרעבים.
דיברתי עם המרדים ואחות חדר ניתוח והבנתי שאוכל לנתח מקרה עד שניים ביום ניתוחים, אולי פעמיים בשבוע. תרופות ההרדמה הן מדור קודם (הלותן בלבד, אין פרופופול, אין ניטרוס אוקסיד) ומאלצות להשתמש בטכניקות הרדמה מיושנות שמעלות במעט את דרגת הסיכון לחולים (במיוחד אם אזריק אדרנלין). כמו כן יש הפסקות חשמל והגנרטור לגיבוי לא עובד. עכשיו, למשל, באו לספר לי שניתוח כיס מרה שרציתי להשתתף בו כדי לראות את תפקוד חדר ניתוח, עומד להדחות בגלל חוסר חשמל. לאוטוקלב לוקח כשעתיים לעקר ציוד.. כך שלא פרקטי לנתח 2 מקרים שדורשים אותו הסט (2 ניתוחי אף לדוגמה). לאחר כשעתיים התייצבה אספקת החשמל, כיס המרה הוצא לבסוף ונראה שהלך לא רע. אני אסתדר אבל חייב לחשוב על כל התסריטים מראש ולהתכונן לכל מצב.
לאור ארוחת הצהריים הדלה אני עומד לפנק את עצמי בארוחת שחיתות (צ'יקן קארי ובירה) במלון.
אני מזכיר לעצמי שהפרשנות והחוויה של המציאות היא שלי ועל ידי בלבד (תודה, דינה). מה שקורה קורה אבל בידי הכוח להחליט האם להתבאס ולהתעצבן. בעצם כל מה שקורה במדינונת הזו הוא סטנדאפ קולוסאלי. אני צריך לשוב ולהפוך את היום הזה ליום שלי. לא קל לתרגל את זה אבל בשביל זה יש לי את הזמן ואין לחצים חיצוניים אחרים ביומיום שלי בנאורו.

תגובה 1:

  1. שבוע טוב,
    קראתי היטב וראיתי התמונות השונות.
    תיאוריך מזכירים לי מחוזות רפואיים בצפון רומניה,שם ביקרתי לפני 15 שנים.אותם מקומות ברומניה שם ביקרתי בשנה שעברה,לא השתנו בהרבה לעומת לפני 15 שנים...משרד הבריאות הרומני מקציב מלאי מסוים של תרופות בתחילתו של כל חודש לבתי המרקחת השונים,המחולקות gratis תמורת מרשם.הנדיבות הזו או הנדבה הזו נגמרים בתוך 3-4 ימים.אם נפל בחלקך לחלות בתחילת השבוע,הריווחת תרופה,ולא חפש כסף כדי לרכוש התרופה...
    ענין הצעטאלעך באזורים הלא מפותחים ברומניה מקובלים ביותר,כולל צורות עבודה עם מיכשור ואמצעי הדמייה שהיה נהוגים בגמר מלחמת העולם השנייה.
    לאור כך,אינך לבד בג'ונגל.
    בנאורו,מקום קטן שכזה,נראה לי שהמתנדבים אכן לא יפתרו דבר ברמת הטיפול בחולים וכל הלוגיסטיקה סביב זה בהגיעם לפרקי זמן קצרים ביותר.הצוותים מתחלפים כל העת ובוודאי לא כולם פרפקציוניסטים כמוך.
    מענין מדוע במדינה מיניאטורית כזו,לא קיים אירגון חיצוני (או פנימי) שירכז וינהיג וינהל מערכת בצורה יעילה ומתקדמת.אם יש שם חשמל,ויש חשמל,מדוע לא קודמו מערכות מיתקדמות בשטח הרפואה לאותה האוכלוסיה החיה שם.מדוע לא מופעלים שם בעלי המיקצוע השונים ,ברפואה על בסיס שכר גבוה ואטרקטיבי במקום ברוטציות של שנור לתקופות קצרות.אוכליוסיות העולם השלישי,בד'כ חסרות חשמל ככח מניע לחסר הקיים,והינן גדולות מספרית,בהרבה מנאורו?.
    תמשיך להחזיק את הדגל הכחול לבן בגאווה.אני גאה בך.
    מנחם.

    השבמחק