פרידה

בימים האחרונים בנאורו הרגשות מעורבים.

שמחה לחזור הביתה לסנדרה, לילדים, למשפחה, לחברים ולכל מה שמוכר ונעים ומרגיש בטוח. השמחה מהולה בעצב של הפרידה ואפילו שעדיין לא עזבתי, אני כבר מתחיל להתגעגע.

הגעגועים הם בעיקר לאנשים הטובים כאן באי שפתחו בפני את ליבם ואת ביתם. לבני הזוג SOE ו-WYNN. לג'ורג' פרייזר ולדניס. לחבר'ה של ה- HHH. לשון אופנהיימר ומשפחתו.

יש גם תחושה של משימה לא גמורה. פציינטים רבים שעדיין זקוקים לטיפול ולא הצליחו לקבלו מסיבות שלהם או מכיוון שהאוזניים עדיין מפרישות ולא ברות ניתוח. ילדים רבים שיזדקקו לניתוח עתידי כשיגיעו לגיל המתאים. אני יודע שכאן באמת זקוקים לי ואין תחליף כרגע. כן, אגו מקצועי.
יש תחושת החמצה מכיוון שהמערכת כאן לא השכילה להצמיד לי אחות שתלמד טיפול בסיסי ותכין את הפציינטים לקראת ביקורים עתידיים של משלחות אאג. הנושא עלה מספר פעמים, גם ע"י הצוות האוסטרלי, אבל... הסתבר גם שלא הופץ מידע לאוכלוסיה שמגיע א.א.ג. לאי. המידע עבר מפה לאוזן אבל זה לא היה מספיק כפי שנוכחתי בדיג יום טרם עזיבתי.

אבל אני שלם עם עצמי ומסופק.

אני באתי לא כדי לשנות עולמות אלא לעזור כמיטב יכולתי הצנועה. חינוך לבריאות היא משימה רבת שנים שתפקידו של משרד הבריאות המקומי (בעזרתם של ארגונים כמו WHO וארגוני בריאות אזוריים + תקשורת) להטמיע. כנראה שכאן זה ייקח עוד שנים רבות וזה יוכל להשתפר רק אם ישתלב בעליה ברמת חיים, ברמת התעסוקה ובמוטיבציה האישית להשתפר ולהתקדם. אולי זה תלוי מנטליות ותרבות ואולי זה גם קשור לערך עצמי נמוך של האוכלוסייה בעקבות כיבוש וניצול ובהמשך, לאחר העצמאות, לקריסה כלכלית והסתמכות על תרומות ועזרה חיצונית (אני לא רוצה להשמע פטרוני; אלו תובנות שטחיות שלי).
רשמתי לא מעט המלצות בדו"ח המסכם שלי אבל אני בספק אם תמומשנה. מן הסתם עוד דו"ח למגירה.

כי זוהי נאורו NAURU = No Action Unless Really Urgent

אז מה אם יש הפסקות חשמל, אי אפשר לשתות מהברזים ולא תמיד יש דלק בתחנת הדלק (אבל יש שיפור מאז 2003). חיים בקלות בלי דאגות. גם לי היו בסה"כ חדשיים נינוחים הרחק מ"מירוץ העכברים" היומיומי ועוד עם בונוס של התנדבות ותחושת תרומה וסיפוק, תחושת הרפתקה והגשמה של חלום ישן, מכרים וחברים חדשים והרבה כיופים.

אני נפרד ביום שני בבוקר מחברי SOE ו- WYNN בארוחת בוקר במלון. אני נפרד מחברי ועמיתי בבית החולים. צריך להיות בנתב"נ בצהרי היום - הטיסה יוצאת בשתיים בצהרים.
אני גומע מבט אחרון באי מחלון המטוס הממריא...

אני נפרד מ"האי הנעים" - Pleasant Island כפי שכונתה נאורו בעבר.

מהחופים הטרופיים

מהצמחיה השופעת והירוק התמידי בעיניים

מהפרחים הצבעוניים

ומהשקיעות המדהימות

חזרה לחורף הישראלי.

מת כבר להתחבק עם סנדרה מתחת לפוך.

מת כבר לפגוש את הילדים והמשפחה.

מת כבר לשניצל ולחמין :-)

[זהו אני כבר בבריסביין ושולח משם].